אלה, כמובן, לא הסיפורים הראשונים מהסוג הזה שיוצאים החוצה, גם לא הקשים שבהם. מפעם לפעם אנחנו נחשפים לעדויות של חיילים שחוטפים מכות, מותקפים, מושפלים או סתם נאלצים להחליף בגדים לפני שהם חוזרים הביתה, פן יבולע להם. החוויות הללו אינן רק נחלתם של חרדים. חייהם של הבדואים המעטים שמתגייסים לצה"ל מהנגב ומעדיפים לא להיראות לבושי מדים לא קלים בהרבה. לפני שנים סיפר לי גם חבר דרוזי ברמת הגולן, שילדיו היו היחידים בכפר שהתגייסו לצה"ל, שבכל פעם שהם עושים את דרכם אל הכביש הראשי עם הצ'ימידן הכבד על הכתף, באופן מופגן אף אחד משכניהם בכפר לא עוצר להם. הסיפור שלו היה כואב ומצער, אבל נגדו, כנראה, אין מה לעשות. החוק לא יכול לחייב את תושבי הכפר לקחת את שכנם בטרמפ, גם אם הסיבה להימנעות שלהם מכך ברורה.
הסיפור הזה של חיילים חרדים שצריכים לחפש מקלט כשהם חוזרים הביתה הוא סיפור ישן נושן. אם בעבר היה ברור שהצבא לא יודע להתמודד עם התופעה הקטנה והמטרידה הזאת, עכשיו, כשאחוזי הגיוס של החרדים עלו, זו כבר חתיכת בעיה, שאי אפשר עוד לטאטא אותה. ומה עושה צה"ל נגדה? שולח את החיילים להתבכיין בעיתון, כדי לעורר רחמי שמיים, ואולי על הדרך גם את רחמינו שלנו.
"אנו עושים כל שנדרש כדי להגן על החיילים החרדים ולאפשר להם שירות מכבד במקביל להמשך שגרת חייהם ואמונתם", אמר דובר צה"ל ל"ידיעות אחרונות". "צה"ל מוקיע אירועים חריגים וקיצוניים של פגיעה בחיילים". ובכן, כדאי להסביר לצה"ל שתפקידו לא יכול להסתכם במשלוח מכתבי תגובה למערכת. זה נחמד שהוא "מוקיע", אבל מצה"ל אנחנו מצפים ליותר. השאלה היחידה שמעניינת בהקשר הזה היא מה עושה צה"ל כדי להגן על החיילים שלו־שלנו. כל השאר יחצנות בגרוש.
התרעות פיקוד העורף