בזמנים אחרים ובמקומות אחרים היה אלאור אזריה מודה במעשה, מביע חרטה ואומר את האמת: התבלבלתי. זה היה האירוע המבצעי הראשון שלי, נכנסתי ללחץ, הדם עלה לי לראש, איבדתי לרגע את השליטה על עצמי ועשיתי טעות. אני מצטער עליה. אני יודע שחייל ישראלי לא יורה בראשו של מי שכבר נוטרל ושוכב גוסס על המדרכה, דקות ארוכות אחרי שהאירוע נגמר. צוות הגנה שפוי, שטובתו האמיתית של החייל וגם טובת המדינה לנגד עיניו, היה מדגיש את גילו הצעיר של אזריה, את העובדה שהמדינה משגרת את הספק־ילדים האלה לסיטואציות לא פשוטות ולפעמים הם מקבלים את ההחלטה הלא נכונה.
במקום זה, קיבלנו מה שקיבלנו: ערב רב, שלא לומר אספסוף, מגדף את הרמטכ”ל ומשתלט על כיכר העיר. אנשים מלמדים את בוגי יעלון איך להלחם בטרור. יעלון, שהגיע פעם עד טוניס כדי להרוג את הארכי־מחבל אבו־ג’יהאד, מקבל שיעור בציונות ובפטריוטיות מהימין החדש, ששכח שחוץ מהתחרות שלנו עם שכנינו על מי הורג יותר את מי, הניצחון האמיתי שלנו הוא זה שהצלחנו לא להידמות להם. שמרנו, פחות או יותר, על צלמנו. זה המותר שלנו. מרוב שהם שונאים את הערבים, הם מתאמצים לגרום לנו להיות כמוהם, בכל מחיר. כדי להקדיח את תבשיל העוועים הזה, הוצנח עכשיו הלהביור המתנייע יורם שפטל אל מרכז הזירה, לתפארת מדינת ישראל. קבלו את אלאור אזריה, הדמיאניוק החדש. בדם ואש את נדב ויסמן נגרש.
גזר הדין שהוקרא אתמול על ידי השופטת אל”מ מאיה הלר הוא מאוזן, ראוי ומדויק. כן, זה בדיוק מה שהיה צריך לעשות: להקשות בפסק הדין העקרוני ולהקל בגזר הדין המעשי. כן, לאזריה יש הרבה מאוד נסיבות מקלות. בראש ובראשונה, זה אנחנו ששלחנו אותו לסיטואציה המטורללת הזו. אחרי שנקבעה אמת המידה המוסרית, אפשר להתחשב במה שעבר עליו ועל משפחתו ולהעניש במידתיות. זה לא הפריע כמובן לעדת הפוליטרוקים שטרם הספיקו לגזור קופון תקשורתי להתנפל ולהורות תכף ומיד לדנשיא לחון אותו, לאלוף להמתיק את עונשו ולקדוש ברוך הוא להעניש את שופטיו, או משהו. במקום לקחת אוויר, לנוח קצת, לתת למערכת לעשות את שלה.
משפחת אזריה היקרה: בפעם האלף, הנה האמת: עשו עליכם סיבוב. כשכל זה ייגמר, תמצאו את עצמכם לבד. שרון גל כבר ברח, האחרים יברחו אחריו. אל תגישו ערעור, תניחו לזה, תחבקו את אלאור והוא יחזור הביתה בקרוב. מגיע לכם, וגם לנו, קצת שקט.
התרעות פיקוד העורף