אנו מצויים זה שנתיים וחצי בתקופת שקט חסר תקדים מול רצועת עזה. זאת התקופה הכי שקטה מול הרצועה מאז השתלט עליה חמאס. בעידן של מלחמות נגד ארגוני טרור/ ישויות מדיניות של טרור, זאת המטרה הסבירה והאפשרית, תוך שאיפה לגביית מחיר גבוה ככל האפשר מהאויב. לא הכרעה סופית של האויב, ואפילו לא הריסת יכולות השיקום שלו, כי פירושו של דבר הוא אי־שקט תמידי.
כמובן, יש מטרות אחרות, לדעתי לא ריאליות או יקרות מאוד. ישנה מטרה של חיסול חמאס. יכול להיות שבסופו של יום זאת תהיה המטרה מחוסר ברירה, אך המחירים עבורנו הם גבוהים ביותר, ואולי החמור שבהם: הצורך להישאר בקן צרעות של שני מיליון פלסטינים. וישנם מה שמכנים "אופציות מדיניות" ו"שיקום". לדעתי, אלה חלומות באספמיה, כל זמן שחמאס לא שינה את עורו, ולא נראה שישנה.
כמו כן, עלה הטיעון שעד עכשיו לא נערך שום דיון אסטרטגי בשאלה מה אנו רוצים מהרצועה ומחמאס. נכון, צריך שיהיו דיונים כאלו. אבל מישהו זוכר מתי מדינת ישראל, על כל ממשלותיה מאז 1967, ערכה דיון אסטרטגי מפורט ומעמיק בנושא מה רוצה ישראל מול שכנותיה? היה דיון לפני הסכמי אוסלו? היה דיון לפני ההתנתקות? כנראה מדובר במחלה כרונית.
התרעות פיקוד העורף