מרוץ על ראשות ההסתדרות יכול היה להיות הזדמנות מצוינת למפלגת העבודה להחזיר אל סדר היום הציבורי את השיח החברתי הנחוץ כל כך לחברה הישראלית.
אך כגודל ההזדמנות המצויה בפני מפלגת העבודה - כך עומק הכישלון. קרבות הבוץ על ראשות ההסתדרות מעלים טעם רע וריח מפא”יניקי ומחזירים להסתדרות את כל ההקשרים השליליים מימי העבר, שמהם היא מנסה להשתחרר. מצעד המתמודדים לראשות המפלגה הוא ביטוי לחולי מנהיגותי. היטיב לייצג חולי זה יו”ר המפלגה יצחק הרצוג, שעלה אתמול לשידור בגלי צה”ל וטען: “אנשים מבינים שיש לנו פוטנציאל, אבל צריך להפסיק לשחק בקקי ופיפי ולקעקע מבפנים את המפלגה”.
כולם רוצים להחיות את הגווייה הזאת, שנקראת מפלגת העבודה, להחזיר לה את יוקרתה וזיו עלומיה. אלא שהדנ”א שלה, המצווה עליה לאכול את עצמה מבפנים בקרבות אגו ותככנות בלתי פוסקת, חזק בינתיים מכל המועמדים הראויים ואלו שפחות. הדם הרע בין מנהיגיה השונים לא התחיל היום. זכורים לכולם הקרבות בין שמעון פרס ליצחק רבין. ההבדל הוא שכיום קשה להסתיר את הכיעור של המהלכים הפוליטיים, שבעבר נותר ברובו מאחורי הקלעים.
מפלגת העבודה תוכל להתחיל לשקם את עצמה רק לאחר הפריימריז, וגם זאת רק אם די אנשים יוכלו לאפסן את האגו שלהם ולהתייצב בחזית אחת עם המועמד שייבחר. לא מן הנמנע שבסופו של יום זה יהיה דווקא הרצוג; מי שעל פי הפרסומים האחרונים, ברגע האמת, כאשר ראש הממשלה כתב מסמך שהיה בו כדי להתניע תהליך מדיני שמטרתו הגעה לפתרון שתי מדינות, דרש הוכחות והראה סימני חיים של פוליטיקה בעלת חזון.
התרעות פיקוד העורף