הישראלים מברכים זה את זה לקראת הפסח ומקבלים תלושים לחג, ובלבד שאינם פרילנסרים. יש המברכים “חג שמח”, ויש המברכים “חג כשר ושמח”. כל ישראלי יודע שיש פער בין שתי הברכות. זהו עוד קוד להבדלים בין הישראלים. גורם מפריד נוסף הוא החלוקה בין אוכלי קטניות לבין אלה שקטניות יחללו להם את הפסח. כמה מוזר הוא עמנו הקטנטן, עד שאפילו בחג שבו כל היהודים בעולם יושבים לקרוא אותה הגדה, אנחנו מקפידים לשמר את ה”טומאות” המפרידות שלנו. יש כמה סגנונות לקיים את הסדר, וננסה למפות חלק מהם.
הסדר הלא בסדר. סדר שבו אומנם אוכלים מצות, אבל שום דבר בבית לא נוקה מן החמץ, הכלים וכלי הבישול יפים אומנם, אבל אלה הכלים שבהם בישלו ואכלו חלב ובשר כל השנה. גם היין לא כשר לפסח.
אני קורא קטעים מתוך ההגדה הזאת, ולאט-לאט מתחיל לחשוב שהכותבים והעורך הגזימו. מה? האם כוונתם היא שהפלסטינים יקומו ויצאו מבית העבדים וילכו מכאן? די, לא יפה. האם יציאת מצרים של הפלסטינים היא הפתרון? “שלח את עמי”, רק את זה ביקש משה, ובני ישראל יצאו ממצרים מבית עבדים והיו לעם חופשי. האם זה מה שמציעים משבצי ומאדירי האג’נדה הפלסטינית בתוך ההגדה שלנו?
אולי גם אני אתחיל לקיים את הסדר שלי ברוח ההגדה ל־50 שנה לכיבוש? אם כן, אני מבקש להוסיף בהגדה של הכיבוש שכולנו חייבים להישבע בליל הסדר לעמוד כאיש אחד נגד ממשלת ישראל אם תעז לשלוח את צה”ל להחזיר אותם, במקרה והפלסטינים יצאו לדרכם לחופשי. אם יש לקח אוניברסלי הומניסטי שאל לנו להחמיץ, הוא שאסור לנו לרדוף אחריהם, כמעשה פרעה.
התרעות פיקוד העורף