בימים האלה מגיעות מהומות המים שאינם בירדן לפאתי רבת עמון, והן מסכנות את המשטר באורח שגורם למדינת ישראל לחשבן כיצד היא מצילה את המלך ומשטרו מעבר לאספקת מים קבועה. הבעיות האקוטיות, שיש להן השלכות ביטחוניות על מדינת ישראל, הן מצוקות המים בגדה וברצועת עזה. מערכת אספקת המים בעזה קורסת, ותהליכי המלחה מואצים מחסלים את מפלסי מי התהום בגלל חדירת מי ים ומגבירים את סכנת הפיצוץ בסיר הלחץ העזתי.
הסכמי אוסלו קבעו כי ישראל תקבל 80% ממי אקוויפר ההר, אחד משלושת מאגרי מי התהום המשותפים לישראל ולפלסטינים. בהסכמים נקבע כי אספקת המים לישראלים לא תוגבל, ואילו האספקה לפלסטינים תוגבל לכמות שנקבעה מראש – כ־118 מיליון מטרים מעוקבים. התוצאה כיום היא שהמתנחלים נהנים מאספקת מים בלתי מוגבלת, והפלסטינים צורכים רק 75% ממה שהוקצב להם בגלל ציוד שאיבה לקוי וניסיונות שכשלו לקדוח מים באגן המזרחי של האקוויפר.
כמעט 200 יישובים פלסטיניים בשטח C, בשליטתנו ואחריותנו, אינם מחוברים לרשת המים. עשרות אלפים אוגרים בחודשי החורף מים שאיכותם ירודה. חלקם צורכים רק כ־20 ליטרים לחודש לנפש ונאלצים לקנות מים כמעט במחירי קולה. המחסור גורם להם להתחבר באורח פיראטי לקווי המים של ההתנחלויות או לחבל באותם קווים.
הדרך הישראלית להתמודד עם המצב הייתה לשדרג את אספקת המים לכפרים הפלסטיניים. לא לכולם, כמובן, רק לאלו הסמוכים להתנחלויות ופוגעים בצנרת של המתנחלים. הפתרון האמיתי הוא, כמובן, ויתור על אקוויפר ההר לטובת חמשת מתקני ההתפלה בישראל, שממילא מזינים את מרבית תצרוכת המים.
התרעות פיקוד העורף