ההנצחה היא צורך אנושי, הטמון בהכרת עובדת היותנו בני תמותה, וברצון של רבים מאיתנו לקנות חיי נצח בדמות השארתו של זיכרון קבוע ומתמשך. ההנצחה הקולקטיבית אינה מורכבת מאוסף של הנצחות אישיות, אלא מדיוקן קיבוצי המגדיר את זהותנו כעם ובכלל זה את ערכינו ואת החוטים הקושרים בין העבר, ההווה והעתיד שלנו. מפעל ההנצחה בכל חברה אינו פועל בחלל ריק. הוא לעולם אקט פוליטי ותוצאה של תחרות ושל סדר היררכי שמצליח להתקבע.
אך המאבק האחרון על ההנצחה בשער הגיא לא היה רק על אמת היסטורית. ברובד המעמיק שלו זה היה מאבק בין סט הערכים הקולקטיבי, ובו הקרבה אישית, רעות ואחווה של הפלמ”חניקים, כפי שבאו לידי ביטוי במילות שיריו הרבים של המשורר ואיש הפלמ”ח חיים גורי, לבין הדברים שביטא וייצג גנדי. הוא אומנם השתייך בעצמו לפלמ”ח, אך השקפותיו ודרכו הפוליטית, כמו גם אורחות חייו, היו רחוקים מההדגשים שרצו בוגריו ורוצים ותיקיו בני ה־90 של הארגון הזה להנחיל.
זאת ועוד, מאבקה של המשפחה לנכס לאביה, לוחם יחיד, אתר הנצחה שלם, שאמור לתת יד ושם ללוחמים רבים שהקריבו את חייהם ואף נקברו בקבר אחים בהר הרצל, חושף את ריחה העז של תחושת האני ואפסי עוד, שמורשתו של גנדי מדיפה ממנה.
החלטת הממשלה מ־2011, שמייעדת את אתר שער הגיא כאתר הנצחה לגנדי, היא ליקוי מאורות ערכי, והיא מעלה תהיות רבות על השיקולים העומדים מאחוריה. טוב שראש הממשלה, גם אם היה דרוש לשם כך מאבק ארוך, הביא פרשה זו אל סיומה. כל שנותר לקוות הוא כי הממשלה תצליח לרצות את משפחת זאבי באתר חלופי או לפחות להעמידה במקומה, אחרת החלטת הממשלה תעמוד בעינה. כאמור, ליקוי מאורות.
התרעות פיקוד העורף