"אף אחד מאיתנו לא משיג את כל מה שהוא רוצה. תמיד ישנה החמצה"

לפני יותר משני עשורים במהלך לימודי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב חוויתי דברים די מוזרים. הגדרה מדויקת יותר תהיה: "דברים פסיכיים לחלוטין". מורה אחד, לדוגמה, הרקיד אותנו בתוך מעגל במשך שנה שלמה. פעמיים בשבוע. מדי שבוע. זו הייתה הטכניקה שלו. בלי לשיר. בלי לדבר. פשוט זזים. מרצה אחר התמקד באימון העיניים שלנו. שיעורים על שיעורים הקדשנו לשליטה באישונים. כמעט שפיתחתי פזילה. פרופסור נוסף אילף אותנו לשחק כמו בתיאטרון יפני. צעקנו ויללנו בקולות גבוהים ונמוכים תוך שילוב הבעות מאיימות. בסיומן של ארבע שנים בקושי ידעתי לשחק והפכתי למטורלל.