מי הם אותם פוליטיקאים טכנוקרטיים? אפשר לומר שהם פוליטיקאים נעדרי אידיאולוגיה באופן המסורתי שבו רוב הציבור תופס מילה זו. אך אין זה אומר שהם נעדרי השקפת עולם שדרכה הם מתבוננים על החברה, ובאמצעותה הם שואפים לארגן אותה מחדש. במובן הזה, האלמנט הפופוליסטי, גם אם קיים במנהיגותם, רחוק מלהיות זה שנותן את הטון. הקו המנחה עבורם יהיה בעיקר מעוגן בחישובים מתמטיים, שקיפות, יעילות ומומחיות מקצועית. הפוליטיקה שהם מציגים היא לעולם פרגמטית ומגובה בשיקולים רציונליים כמעט אפרוריים. פוליטיקה נטולת סנטימנט.
הבעיה של המנהיגים הטכנוקרטיים הנה בדרך כלל חוסר הניסיון הפוליטי שלהם. ידיהם נקיות לטוב, אבל גם לרע. בישראל, כמו בצרפת, מונחות לפתחו של ראש השלטון אתגרים רבי־משקל הן בתחום הביטחוני והן בתחום הכלכלי. אלו אתגרים המצריכים מעבר לידע גם מיומנות מדינית. נוסף על כך, הפוליטיקה היא ביסודה הכרעות בין ערכים. המנהיגים הטכנוקרטיים לא יוכלו לחמוק מכך, ומכאן שהאכזבה הצפויה מהם עלולה להיות חדה במיוחד הן בעוצמות שלה והן בהיקפה המספרי. מבחנם המרכזי של מנהיגים מסוג זה יהיה אפוא ביכולת שלהם לאחוז יחד הן ברגש הלאומי והן בערכים הומניים־אוניברסליים ולתת להם ביטוי במדיניותם. או במילים אחרות, ללהטט בין קצוות. משימה כמעט בלתי אפשרית.
בצרפת הימין השפוי לא הצליח להציג אלטרנטיבה ראויה. מנהיג המפלגה השמרנית, פרנסואה פיון, שהתעקש לדבוק במרוץ למרות פרשיות השחיתות, גרף 20% בלבד מהקולות. מקרון הוא ברירת המחדל. בישראל, ככל שנתניהו יצליח למתן את הקיצוניים במפלגתו ובקואליציה, ואם פרשיות השחיתות לא יורידו אותו, כך ברירת המחדל של לפיד תהווה פחות ופחות אופציה. המנהיגות הטכנוקרטית חזקה בעיקר היכן שאין יותר מדי ברירות.
התרעות פיקוד העורף