לא הבנתי מה החדש והמפתיע בתוכן ובסגנון של מאמר בעיתון שכותבו אינו משתייך למאורות הגולה, שאינו בעל שם עולמי. דעתי הברורה היא שאותו מאמר הוא בחזקת נורמה, שגרה, דבר של יום ביומו בשיח הציבורי שלנו, בתקשורת (אך עם חריגים היוצאים מהכלל) ובדברי הפוליטיקאים שלנו (עם מתי מעט חריגים) מכל צבעי הקשת המפלגתית.
כמה אפיונים, ורק כמה: הראשון, הבולט בעיני, הוא השפה. קשה למצוא כיום כתיבה בסגנון נקי, שקול, חפה מלשון גסה. הקללות, הנאצות, נהפכו לעיקר. לפעמים זה מזכיר לי את סיפורי התנ"ך על כאלו שמקצועם היה לקלל. והשפה היא לב התרבות, והיא, כדברי אחד מפושקי הפה הפוליטיקאים, הלכה לה ל"קיבינימט".
השני הוא הצגת תמונה מעוותת, אפילו שקרית, של המציאות, בין אם מתוך בורות, בין אם מתוך שכנוע עצמי שכך באמת המציאות, בין אם מתוך כוונת זדון. המונחים המעוותים הרווחים הם "ישראל היא מדינת אפרטהייד" וישראל "כבר אינה דמוקרטית". לא יעזור שאני אמצא עצמי אוכל במסעדה עם ערבי או עושה צרכי לידו במשתנה הציבורית; לא יעזור שישראל זוכה לדברי שבח ב"אקונומיסט" הבריטי (שאינו חובב ציון מושבע) על האיכויות הגבוהות שלה בקטגוריות השונות של מרכיבי הדמוקרטיה, וכך גם בסקרי עומק אחרים. מציגי התמונה המעוותת ימשיכו בשלהם, ושום עובדה לא תשפיע עליהם. אוטיזם מוחלט. או אותם רבנים, המשוכנעים בלהט מפחיד שבת ישראל כשרה הנכנסת לשירות בצה"ל יוצאת ממנו והיא לא יהודייה. אלו רבנייך, ישראל?
האפיון השלישי הוא השנאה האוכלת כל חלקה טובה בשיח או מבטלת בכלל את השיח. במסגרת הזאת הכי בולטת היא השנאה האישית לראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפכה ממש למחלה נפשית. כנראה זאת מחלה יהודית עתיקת יומין: השנאה הפנימית. כן, גם במרד גטו ורשה, שאותו העלינו על נס השבוע, השנאה מנעה איחוד כוחות יהודי ללחימה נגד הנאצים.
התרעות פיקוד העורף