הנחמה היחידה היא שהאמריקאים נערכו בדרך עוד פחות סדורה ומקצועית: כן מצדה, לא מצדה, לבד בכותל או שנתניהו יכול להצטרף, כן ארוחת ערב לשרים עם מקביליהם, ובסוף לא. בניגוד לנוהג הרגיל, הצד האמריקאי של ההכנות וההיערכות לנחיתת הנשיא כאן, היה כאוטי בהרבה מהצד הישראלי. גם זקני מערך הטקס של משרד החוץ לא זוכרים אמריקאים מבולבלים, נבוכים ומטושטשים כל כך. האמת היא, שקשה להאשים אותם. גם להם קשה לעקוב אחרי הנשיא.
מה יעשה טראמפ כאן? כרגע, לא הרבה. הסיכוי שישיק השקה אמיתית של יוזמת שלום ממשית בביקור הנוכחי ירד למינימום. לפני שבועיים, היה הביקור הזה אמור להיות סיבוב ניצחון בינלאומי של הנשיא הבוטח והמנצח. היום, הביקור הפך למסע הצלה שמטרתו העיקרית פנימית: לאותת לממסד בוושינגטון ולעם האמריקאי שהאיש הזה שבא ויוצא בחדר הסגלגל ובמסדרונות הבית הלבן הוא נשיא אמיתי, ולא פייק פרזידנט. טראמפ נלחם עכשיו על חייו הפוליטיים, לא פחות. במצב כזה, הוא פגיע יותר, משוחרר פחות, פנוי הרבה פחות להרפתקאות שאינן מחויבות המציאות. ועדיין, טראמפ זה טראמפ, אף אחד (כולל הוא עצמו) לא יודע מה יילד יום או איך ייראה הציוץ הבא.
זוהי תקופה רגישה, אולי אפילו מכרעת, ונתניהו משחק בונקר במטרה לא לעשות שגיאות ולצופף שורות. את ההתנגדות של בנט ושקד לבנייה בשטחי C אתמול בקבינט נתניהו בישל לעצמו כשזלל להם את המנדטים במרץ 2015. גם בליכוד נרקם לו מרי שקט (בהובלת ח"כ יואב קיש) ועוד לא אמרנו כלום על המתנחלים עצמם. כרגע, אין ממש בנייה, גם לא בירושלים, וכולם ממתינים למוצא פיו של הנשיא או לפחות לסיום הביקור. אחר כך, תסמכו על ביבי, הוא ימצא כבר מועד חדש להמתין לו. יוני 2017, 50 שנה אחרי ששת הימים, ואנחנו עדיין בתקופת ההמתנה.