שביתת האסירים: המציאות טפחה על פניו של ברגותי אפילו מהר מהצפוי

שביתות הרעב שימשו לאורך השנים ככלי העיקרי של האסירים הפלסטינים במאבקם הלאומני מתוך בתי הכלא. היוזמה הנוכחית לפתיחת השביתה הגיעה ממרואן ברגותי, האסיר הפלסטיני המוכר ביותר ומי שראה את עצמו בעבר, כמו גם כיום, כמנהיג הבא של העם הפלסטיני. לאחר 15 שנים בכלא, ולאחר שגורש על ידי אבו מאזן מכל מוסדות הפת"ח הרשמיים, הבין ברגותי שהוא הולך ומאבד את מעמדו בחברה הפלסטינית. למרות שזכה במקום הראשון בפת"ח בבחירות שנערכו השנה, הוא קורא את המציאות ומבין שדמותו מתחילה להתעמעם בתודעה ולהיעלם בין דפי ההיסטוריה. על רקע זה בדיוק הוא יזם את השביתה מתוך הבנה שזו הדרך היחידה להחזיר את עצמו ללב התודעה הפלסטינית ולזכות במעט תהילת עולם, תוך ניהול מאבק שממילא לא היה לו כל סיכוי.

הפלסטינים אמנם טוענים שהפסיקו את השביתה לאחר שהושג הסכם עם שב"ס אולם בפועל הם לא השיגו דבר מלבד ביקור חודשי נוסף של המשפחות, שגם הוא ימומן על ידי הרשות הפלסטינית.

אז מה היה לנו כאן בעצם? סיבוב אישי של יחסי ציבור עצמיים במסגרת המאבק על ההנהגה הפלסטינית העתידית. שום דבר שקשור באמת למאבק הלאומני מול ישראל או על שיפור תנאי הכליאה של האסירים, הנהנים ממילא מהתנאים הטובים במערב ביחס לאסירים לאומניים אחרים בעולם.

שב"ס פעל נכון והרוויח נקודות זכות. אבו מאזן, שתמך במאבק, הרוויח אף הוא, אבל המציאות הוכחה כחזקה מההצהרות חסרות התוכן, והמאבק שנכשל והסתיים בדומייה החליש את מעמדו של ברגותי כמנהיג עתידי, החליש את יכולתם של האסירים במאבק הבא ולא תרם מאומה לאינטרס הפלסטיני.