נמשיך. לפני שנה החליטה המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון להעניק פרס לארגון שוברים שתיקה. ההחלטה התקבלה בין המרצים פה אחד. צריך להסביר מה זה אומר כשארגון כמו שוברים שתיקה נבחר פה אחד על בידי מרצי הפקולטה? נתקדם. בשנים האחרונות הצטרפו כמה וכמה מרצים ישראלים לקריאה של גופי BDS להחרים את האקדמיה הישראלית. היו שם נציגים לאוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה ומכללת ספיר והמכללה בתל חי. מישהו מבין למה אנחנו צריכים לממן את האנשים האלה, הקוראים להחרים את האקדמיה הישראלית, שמשלמת את שכרם?
אחרי ששמענו את כל הביקורת של ראשי האוניברסיטאות והמרצים נגד הקוד שניסח הפרופ' כשר, ואחרי ששמענו שחשוב לשמור מכל משמר על חופש הביטוי באקדמיה ועל הפלורליזם השורר בה, עדיין יש עניין אחד שראשי האקדמיה חייבים להסביר. איך זה שרק מהצד השמאלי של המערכת הפוליטית הותקף הקוד המוצע? הרי אם ישנם די מרצים מהצד הימני של המפה, ואם גם הם משמיעים את דעתם בכיתות, היה אפשר לצפות שעל כל עשרה אנשים כמו זהבה גלאון, שיוצאים נגד הרעיון, יהיה לפחות יואב קיש אחד שיצא נגדו, לא? האם יכול להיות שהתגובות הללו מלמדות את האמת על הפוליטיזציה של האקדמיה יותר מכל מחקר אמפירי?
התרעות פיקוד העורף