יש שמות שאין צורך להרחיב בהם: מוחמד עלי, דיוויד בואי, פרינס, קארי פישר, ג'ונתן דמי, צ'אק ברי ואחרים. יש כאלה שצריך לעדכן את הרזומה שלהם, מכיוון ששנים רבות לא היו במרכז העניינים: ג'ין וויילדר, מרי טיילר מור, הרפר לי, דניס ג'ונסון, דון ריקלס, מיגל פרר. ההוא מ"אוכפים לוהטים" וההיא מ"אנשים פשוטים", מחברת "אל תיגע בזמיר", מחבר "עץ העשן". הקומיקאי המעליב שנראה כקרפדה והשחקן שהיה מצוין ב"טראפיק" וב"נקמה", שהיה מבוסס על נובלה מאת ג'ים הריסון, אחד מסופרי המאצ'ו האמריקאים הגדולים וחובב אוכל ושתייה שגם הוא מת השנה. ויש מי שגוויותיהם נותרות מוטלות באזור מפורז כמו ג'ורג' מייקל, ג'ימי ברסלין, ג'ף הילי, רוג'ר איילס, ביל פקסטון וג'ון הרט. אנחנו יודעים מי היו, אבל לכתם אינה משנה לנו בהכרח את הדופק. אני יכול לבכות יומיים על ליאון ראסל, אבל רוב הקוראים לא יידעו מי היה ומדוע הוא שווה דמעה. וברגע שעליך להסביר, הלך הקסם.
חוץ מפולחן האבל הנחוג במפגנים שנתיים של קיטש ומוות, ההבדל המהותי בין האחים אולמן לסקינרד הוא שסקינרד צמחו מתוך הוויית הדרום המושפל והזועם על תבוסתו ליאנקים; פה ושם ניתן למצוא בהשקפת עולמם המוזיקלית נטיות גזעניות; כשהם שרים "כחול, אדום ולבן" פטריוטים אמריקאים מקבלים פיק ברכיים, אבל סקינרד אינם מתביישים למכור חסויות לג'ים בים, יצרני בורבון. מראה גיבסון לס פול מרוחה בסטיקרים של ג'ים בים לא תמיד עולה יפה עם החירות והחופש שהדרום מטיף להם. בעוד האולמנים הציבו שתי גיטרות בקדמת הבמה, סקינרד מציבה שלוש. זה סוג של יתרון, בעיקר בדציבלים.
מסקנה שאליה הגיעו החנויות עצמן זמן קצר לאחר מכן ונעלמו בהתגנבות יחידים. לא הייתי מאלה שהאזינו לסחורה באוזניות בחנות. משום שהגעתי עם רשימת קניות מסודרת. אבל החוויה נהרסה קודם לכן כאשר התחלתי לשים לב שהחלו מגישים לנו את אותם שירים ישנים ומוכרים ארוזים בקונפיגורציה שונה עם עטיפה חדשה.
לעתים נדירות המוזיקה שווה האזנה חוזרת שאינה מונעת נוסטלגיה, אבל בין ידידים, זה לא יותר משלושה מדפים בגודל סביר ומקום נפרד לקופסאות הראויות. אתם יכולים לחבב כמוני את הרפרטואר של ה–Faces, אבל די לכם בחמשת הדיסקים המאכלסים את "חמישה ברנשים נכנסים לבר" המצוין.
רוב מיצגיו האותנטיים של הרוק הקלאסי עברו מן העולם. רשימה חלקית בלבד של להקות שאינן יכולות להמשיך להתקיים בשל מוות במשפחה מדכדך למדי: לקח להם 20 שנה להודות בכך, אבל אפילו הגרייטפול דד סגרו את הבסטה אחרי שהבינו שבלי ג'רי גרסיה הם רק עוד להקה מנג'סת מקליפורניה. גם "הלהקה" קאפוט. לא מכיוון שרובי רוברטסון נעל אותה ב–1976 באקט של אנוכיות עילאית, אלא משום שריצ'רד מנואל, ריק דנקו וליבון הלם מתים. המי בחרו בנתיב השוק החשמלי העונתי ללב, אף על פי שללא קית מון וג'ון אנטוויסל זה לא המי אלא מה. הרכב הקאנטרי ההייוויימן, אינו תקף ללא וויילון ג'נינגס וג'וני קש. וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג יתאחדו רק אחרי שהגיהינום יקפא.
לרוב אנחנו יוצאים מארוחה רעה ואומרים "היה לא רע". במיטה כבר אומרים "היה דרעק", למחרת מוציאים פתווה על הטבח. ברוק אי אפשר לשקר. רוק הוא הנגיעה האחרונה בנימי הנפש העדינות ביותר, וכל מי שמזייפים אורגזמה ברוק אחראים למצב העגום שבו אנו נמצאים. 40 שנה אני מנהל הסניף והכספר היחיד של האחים אולמן בישראל, ובערב אחד סתמי ומקרי אני מגלה שכולם נוסף ליאיר לפיד, הכירו את הרפרטואר המלא של האולמנים וזוכרים כי לנגן הבס המת שלהם קראו אלן וודי. כמו וודי אלן אבל הפוך.
ערכתי פעם חישוב וגיליתי שכל אחד מאיתנו, הבייבי– בומרס, ולא משנות סטיות התקן של טעמו, מסתדר ברווחה עם כאלף אלבומים. כל זמן שאנחנו מפוצצים ווליום, שרים עם השירים, זוכרים מה טוב לנהיגה ומה טוב למיטה, מה מזרים לנו דם לרגליים ומה גורם לנו להרהר, אי אפשר לקחת מאיתנו את שהרווחנו בכבוד. כקהל, איננו מעניינים יותר אף אחד. איננו נרשמים סטטיסטית. מה שנותר לנו לעשות הוא לעדכן את התקליטייה בפרוץ הפורמטים החדשים ולחשוב כמה נפלא היה כשהיינו צעירים.
התרעות פיקוד העורף