מה מפתיע, גם כשניסיתי לאחר או לכל הפחות להגיע בזמן, הצלחתי שוב להקדים לפגישה ב־25 דקות. אני מתחילה לחשוב שהיכולת להקדים למקומות היא כישרון וירטואוזי, יכולת עילאית, ואולי בסך הכל מדובר בשעון ביולוגי שאי אפשר לכוון כמו שצריך. אגב, בניגוד למה שחושבים, להקדים גרוע בדיוק כמו לאחר. וזה ממש לא יתרון, נסו יותר בכיוון של מחלה.
למען האמת, טווח הכמעט חצי שעה שבו אני נוהגת להקדים למקומות בזמן האחרון דווקא די מנחם אותי. השתפרתי מאוד וחסכתי למשק הפרטי של עצמי כמעט 45 שעות מבוזבזות בחודש האחרון. בשנה שעברה הצלחתי לשבור שיא ולהגיע כשעה וחצי לפני פגישה שהתקיימה באיזשהו חור רחוק מאזור מגורי, שכונה שוממה עם בתים פרטיים וללא חדר מדרגות מוצל אחד לרפואה שאפשר להתחבא בו. אגב, אם תהיתם, גם לפגישות מתחת לבית אני מצליחה להקדים. גם אם אצא חמש דקות לפני הזמן, תמיד אהיה זו שתגיע קודם.
כמקדימה כרונית, אני אוהבת לשבת על ספסל אקראי, אם יש כזה בנמצא, ולנסות לאתר באמצעות הרדאר המשוכלל שלי מקדימים כרוניים אחרים כמוני, שגם הם מסתובבים ברחובות בחוסר מעש בשל הפגם הזה באישיותם. הבחנתי שהמקדימים המדופלמים הם כמו גנבים בפוטנציה, האוחזים במיומנויות מופלאות של היטמעות בשטח עד כדי כך שהם מסוגלים להגיע לפגישה בזמן, להתנשף ולומר ״אוי, מזל שהספקתי״, וזאת בלי שהצד השני יגלה שהאדמומית על המצח היא בעצם כוויית שמש מהמתנה ממושכת.
הגנבים המקדימים הללו מתוחכמים עד מאוד. לפני שהם מתבייתים על מקום לשהות בו בשלווה ולהעביר את הזמן, הם סורקים היטב את השטח לאורכו ולרוחבו, מבררים אם ישנו מרכז מסחרי במקום הסמוך, חנות מוזרה ככל שתהיה עם מזגן וצל או מחסה מפני הגשם, נטמעים בהמון שמחכה לאוטובוס, מחפשים כתובת, ממהרים לאנשהו, בכאילו כמובן, ומקפידים תוך כדי כך על צעדים נמרצים, כך שאיש לא ירגיש שבעצם "האיש הממהר" שעקף אותך כרגע במעבר החצייה בהליכה מהירה הוא מתחזה.
פעם אחת מצאתי את עצמי מבקשת ייעוץ בחנות לאריחי קרמיקה, בחרתי פרקט לבית שאין לי ושוחחתי עם מתווך שמוכר דירות יוקרה על קניית דירה שנייה במגדל. לחלופין, לא תאמינו אבל יש לי בבית ברגים וצירים לדלתות בגדלים שונים ואקדח סיליקון לכיור וכמה חומרים כימיים, רק מכיוון שהייתי צריכה לשרוף שעה שלמה בחנות לחומרי בניין לפני פגישה שאליה הגעתי ללא רכב, כשבחוץ ירד גשם זלעפות.
כשהייתי צעירה יותר עוד יכולתי להרשות לעצמי להסתתר בחדרי מדרגות, לשבת עם הסלולרי ליד הדלת של איזה דוקטור שמשוני אחד וכמעט להיכנס לעקירה כירורגית רק כי התעקשתי להוכיח לאחת השכנות שאני לא מסיגה גבול אחרי שכשלתי במענה הראשוני לשאלה: ״ילדה, את מי את צריכה פה בבניין?״.
אתם מגחכים וחושבים שאני מגזימה, אך לא רק שמדובר במקרים אמיתיים לגמרי, אני מודעת לכך שאני לא היחידה ועל הדרך גם תוהה אם באלמנט ההקדמה הזה טמון משהו עמוק יותר. אולי איזשהו חוסר אמונה בעצמי שאני אחראית מספיק ומבוגרת מספיק כדי לצאת בזמן ולהגיע בזמן. אולי אני צריכה לעבוד עוד קצת על הביטחון הזה של המקצוענים שיודעים שגם אם הם יאחרו בחמש דקות יחכו להם ולא יעריכו אותם פחות, ואולי אני צריכה בסך הכל להפנים שגם הזמן שלי חשוב לא פחות מזה של האדם שאני נפגשת איתו, או כמו שאמא שלי תמיד אמרה לי כשהייתי ילדה ולא הקשבתי: שימי לב, שלשים את עצמך קודם זה לא להיות אגואיסטית, זה פשוט לאהוב את עצמך כמו שמגיע לך.
התרעות פיקוד העורף