וונדר וומן ואני: מדוע העצמת נשים מסתכמת באגרופים?

אני בעד דמויות נשיות חזקות, אבל למה בקולנוע זה חייב להתבטא בעזרת חרבות? אם אלימות היא מודל החיקוי החדש לילדות קטנות, זה די עצוב

מאיר עוזיאל צילום: אריק סולטן
גל גדות כוונדר וומן
גל גדות כוונדר וומן | צילום: מתוך הסרט
2
גלריה

היחסים שלי עם וונדר וומן טעונים. חוברות קומיקס מלוות אותי מילדותי. עוד משנות ה־50, תמיד היו חוברות קומיקס בבית שלנו. את הריח של הנייר והדפוס של חוברת קומיקס אמיתית אני ממש אוהב, אבל לא אהבתי את וונדר וומן. סופרמן היה גיבור העל שהכרתי, ולכן, עוד כילד, ראיתי בכל גיבור חוץ מסופרמן חיקוי שקוף וחסר בושה. בזתי לספיידרמן, באטמן

נראה לי גרסה נחותה ומעוררת רחמים שילד בעל מודעות לא צריך לקרוא (בעצם הקריאו לי ותרגמו). כך גם התייחסתי לוונדר וומן ולשלל גיבורי העל האחרים שהופיעו בחוברות קומיקס משלהם. בכולם, כאמור, ראיתי רק מאמץ לזכות בהצלחה של סופרמן. ככה אני חושב עד היום.

וונדר וומן נראתה לי אז, ונראית גם היום, כחיקוי כפול. זאת אומרת, העובדה שיש סופרמן מובילה לרעיון: יאללה, נעשה גם סופרוומן. על עולם כתיבת הקומיקס יש רומן מופלא של מייקל שייבון ששמו "ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי". זה הטוב שבספריו. מסופר בו על נער יהודי פליט שואה שמגיע בתקופת מלחמת העולם השנייה לאמריקה ויוצר קומיקס של גיבור שלוחם בהיטלר (במטרה ברורה של המו"ל לגנוב את ההצלחה המסחרית של סופרמן). לחימה בנאצים היא תמיד לחימה של הטוב נגד הרע, אני מסכים לכך. מוזר, עם זאת, שגם בסרט "וונדר וומן" הרע הוא האויב הגרמני, כי בסרט מדובר במלחמת העולם הראשונה. אז הגרמנים לא היו נאצים, ולמעשה בשורות הצבא הגרמני לחמו יהודים רבים בגבורה. לפעמים עולה בי הרהור: מה חושב גרמני כשהוא רואה שוב ושוב בכל סרט בעולם את הגרמנים כמייצגי הרשע שהורגים בהם בחדווה? בדרך כלל זה מוצדק, אבל מדוע אותו רשע מוחלט מיוחס גם לגרמנים של מלחמת העולם הראשונה?

באותו ספר שהזכרתי קודם, מתואר גם ניסיון ליצור קומיקס של גיבורת על נשית. כמובן, לבושה בלבוש מינימלי צמוד. על העניין הזה של אישה השווה לגבר, בלבוש כזה או אחר, בתרבות הקומיקס הלא מעמיקה, עלו בי כמה מחשבות לא מעמיקות אחרי הצפייה בסרט הלא מעמיק "וונדר וומן". השאלה היא: מדוע אישה צריכה להיות שווה לגבר גם בלחימה אלימה?

וונדר וומן משלנו. הדס מלכא ז"ל, צילום באדיבות דוברות המשטרה
וונדר וומן משלנו. הדס מלכא ז"ל, צילום באדיבות דוברות המשטרה | וונדר וומן משלנו. הדס מלכא ז"ל, צילום באדיבות דוברות המשטרה

המגמה לא החלה ב"וונדר וומן". כמעט בכל סרט אלימות משבצים אישה שמפגינה את האלימות שלה. המטרה מנוסחת בלי כיסוי: מציגים נשים כאלה כדי שלילדות יהיה עם מי להזדהות, אבל אני מביט בסרטים האלה כמי שמשתתף בסוג של מציאות לא נכונה, למרות שהיא פוליטיקלי קורקט.

לא נראה לי שצפייה בנשים שהורגות בידיהן הרבה בני אדם באלימות יעילה, קרת לב, ממש כמו גברים אלימים, היא מודל כל כך חיוני לצורך יצירת נשיוּת חופשית. או שמא כן? אם התשובה חיובית, ואכן ילדות צריכות להזדהות עם דמויות של נשים שגבורתן היא באגרופים ובבעיטות ובנעיצות חרב בגוף יריב, בצד הערצתן לסוג כזה של גברים מצילי אנושות, זה די עצוב לי.

תגיות:
פמיניזם
/
וונדר וומן
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף