יש אולי שני חריגים: משרד הביטחון, המקדם את התוכנית הרב־שנתית של צה"ל ונושאים נוספים, ומשרד התחבורה, המוביל תוכניות רב־שנתיות בתחומי עשייתו. לעתים נדמה כי כל יתר המשרדים נעים ממשבר למשבר, ממהדורה למהדורה ומדיון לדיון. מעין ממשלת "יהיה בסדר". וכיצד יוכל הציבור לשפוט את ההצלחות והכישלונות אם אין פרסום יעדים, לוחות זמנים או משאבים? ככה תופסות את מקום כושר העשייה והביצוע יכולות התדמית ויחסי הציבור, שהשתפרו מאוד בעידן הפייסבוק והרשתות החברתיות (אם אתה מקצוען ומיומן בתחום).
ואיך נדע בסוף הקדנציה אם, לדוגמה, שר הכלכלה או שר השיכון או שר החקלאות, שכוונתם טובה בהכרח, הצליחו בתפקידם? האם הם פרסמו יעדים מדידים ולוחות זמנים להשגתם? האם הם מדווחים על כישלונות, עיכובים ומהמורות? ומהם היעדים של משרד הבריאות? תוספת מיטות או אולי תוספת אחיות? אם כן, מתי וכמה? ואולי מהפכה בסיעוד? אם כן, איזו ומתי היא תתרחש?
אם הציבור, באמצעות העיתונות והרשתות החברתיות, לא ידרוש מהממשלה מעבר לעבודה על פי יעדים ולתוכנית בעלת חובת פרסום ודיווח, נצטרך להמשיך ולסמוך על המזל ועל ה"יהיה בסדר". ואז בטוח שלא יהיה בסדר. זוהי רעה חולה שלטונית ואתגר גדול לאופוזיציה (עם כמה ח"כים רציניים גם מהאופוזיציה), לקבוע חוק יסוד חדש שיסדיר את דרך עבודת הממשלה ומשרדיה. תהיה זו מתנה ראויה של הכנסת לאזרחי ישראל ליום הולדתנו ה־70. חלאס, אנחנו כבר לא ילדים.
אחד כמוני, חבר קיבוץ שגדל בשכונת יד אליהו בבית מסורתי והתחנך בגן דתי, מתקשה לקבל את העובדה שאין תחבורה ציבורית בשבת. חילונים גמורים לא יקבלו זאת לעולם, אבל למדנו ואנחנו יודעים לחיות עם זה. בציבור הדתי מתקשים עם שידורי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים בשבת ועם פתיחתם של בתי קפה ובתי שעשועים בשבת. חרדים לא יקבלו זאת לעולם, אבל להתרשמותי הם למדו לחיות עם זה, ולו רק לטובת הדו־קיום הפנימי.
לזכות בן־גוריון, שזוכה לעדנה מחודשת בזכות הסרט "אפילוג", ייאמר כי השכיל לראות למרחוק והנהיג הסכמות עמוקות בענייני דת ומדינה הן בצה"ל והן בחברה הישראלית. נכון שיש קצת חריגות וקצת יוזמות מקומיות וניסיונות צדדיים "לגנוב" דונם פה ודונם שם. אבל האחריות היא של כולם: של החרדים, של הדתיים, של החילונים, של העיתונות ושל בתי המשפט. חבל על השנאה, על הדמים ועל השוטרים.
אינני יודע מי ייבחר. אני מעריך שיהיה סיבוב שני, שיחדד אולי את ההבדלים, אבל בעיקר יחדד את הכוח הארגוני של כל מועמד ואת יכולתו לשנע את תומכיו אל הקלפיות. ובינתיים, אהוד ברק, שטרם נקרא "למילואים", לא מחכה ועושה דרכו כמתנדב אל היחידה. הוא מפריך את השמועה שלפיה הוא עוזב את ביתו בתל אביב רק לנמל התעופה, וחורש את הצפון והדרום כדי להסביר שני דברים: עד כמה המצב חמור ועד כמה הוא לא מתמודד על כלום. התקווה שלו טמונה בשניים - הקמת גוף שיבקש את הובלתו, או שהנבחר "לא ימריא", ואז יסכים ברק לקחת את ההגה לטובת המדינה או להיות מספר 2 (ורק לקדנציה אחת). איך אפשר שלא להתפעל?
"ראיתי את המשבר מראש. כבר בינואר שלחתי מכתבים למשרד הבריאות, הצעתי מתווים, שוחחתי עם ליצמן עשרות פעמים אבל לא הבינו שם את גודל המשבר הקרב", היא אומרת. "השר קיווה שהמשבר יחלוף, אבל המציאות התבררה כחזקה מכל חלום".
המשבר בהדסה הוא מהחמורים שהתרחשו כאן. הילדים והוריהם, שממילא חיים בין תקווה לייאוש, קורעים לציבור את הלב. ובינתיים ינסה השופט אליקים רובינשטיין לגשר. מרוב כותרות, עדכונים, צילומים ויחצנים, אינני יודע לשפוט מי בדיוק צריך לרדת מהעץ הגבוה. אבל אני יודע מי האחראים לפתור את המשבר: נתניהו וליצמן. הם נבחרו, הם השלטון, אצלם הסמכות ואצלם גם האחריות.
עוד עלה מהסקר ש־82% מהציבור בטוחים כי הציונות לא סיימה את תפקידה עם הקמת המדינה וכי בפניה ניצבים אתגרים נוספים.
אגב, רוב הציבור מגדיר את זהותו כ"יהודי" לפני "ישראלי". הסקר שערך מכון וסקו קובע כי 45% מהציבור סבורים שהנהגת המדינה בידי מנהיגים מושחתים מסכנת את המפעל הציוני, וכן כי החרדים והשמאלנים (לצד הערבים, כמובן) מאיימים בצורה שווה על קיומה של ישראל כמדינת ציונית.
ח"כ סוויד הביאה לדיון משפחות שכולות, רבנים ומומחים שונים, בהם פרופ' אסא כשר. מתברר כי אפשר לשאוב זרע מגופו של חלל בתוך ארבעה ימים מיום מותו ולעשות בו שימוש עתידי לצורך המשכיות. "אנו חייבים לאפשר כניסתה של אלומת אור אל תוך החושך הגדול של השכול", אמרה ח"כ סוויד, שמבקשת בעזרת החוק לתת מידע להורים השכולים על זכותם להביע דעה בהתלבטות אם ליצור המשכיות לבנם שנפל. משרד הביטחון, שמטפל במסירות במשפחות, מגלה לרוב פתיחות ותומך בהתקדמות החקיקה והתמיכה, וסביר שיתמוך גם בחוק זה.
התרעות פיקוד העורף