יש ניתוחים של אנשי אקדמיה ישראלים, החיים בתוך הממסד הזה ומכירים את חוקיו, שמסבירים עד כמה האקדמיה מוטה לכיוון אחד בלבד, ועד כמה היא מתנהגת באופן כמעט אלים כלפי מי שחושב אחרת, מרצה או סטודנט.
פרופ' זיוה שמיר, מן הגדולות שבחוקרי הספרות שלנו, כתבה באומץ כך: "האקדמיה, שמתפקידה להציב סימני שאלה ולנסות לענות עליהם, משמיעה בדור האחרון מיני אמיתות מוטות וחד־משמעיות המסתיימות בסימני קריאה כמקלות המתופף במצעד צבאי, אמיתות המתאימות אולי להופיע על עמוד מודעות או להישמע מעל בימת הנאום הפוליטי, אך מקומן לא יכירן במוסדות המחקר וההוראה האקדמיים מחמת חד־צדדיותם הפלקטית והמגמתית".
והיא מוסיפה: "כל מי שינסה לבדוק את תקפות האקסיומות של ה'דתות' החדשות הנ"ל, שהסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים, יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון". היא מעידה עוד: “בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי ‘אבירי חופש הדיבור’ יזדעקו לאלתר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור ‘בלתי תקני’, ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דה־לגיטימציה פומבית ומתוקשרת”.
תענוג לי לקרוא ולשמוע את פרופ’ זיוה שמיר ולהתבשם מעומק ידיעתה בספרות העברית. עד קריאת המאמר הזה לא הכרתי את דעותיה הפוליטיות, וגם אחריו בעצם לא ניתן לקבוע מה הן. אני מכיר אותה, אבל הופתעתי מהאומץ שבניתוח הזה, שנכתב כבר לפני כחמש שנים, בלי קשר לקוד האתי של אסא כשר.
התרעות פיקוד העורף