במוצאי שבת, בתחנה המרכזית בתל אביב, עמדתי והבטתי בשלטים הישנים. כמה ימים לפני כן, בזמן שעמום ושיטוט באינטרנט, קראתי על קבוצה ירושלמית שהקימה תיאטרון. “תיאטרון מסתורין", קראו לו. באתר שלהם נכתב שבעוד כמה ימים הם יציגו בתחנה המרכזית בתל אביב מיצג גדול בהשראת ה"קומדיה האלוהית" של דנטה. חשבתי לעצמי שרק אמנים בכל לבם, נפשם וחוסר מודעותם יבחרו לוקיישן שהישראלים מפחדים לדרוך בו.
“כבר בשנת 1994 נסגרו הסמטאות האלו", לחש אחד האורחים בקהל לזוגתו. הליצן החל לאסוף מהרצפה חלקי גופות מפלסטיק. אם נשווה את זה ל"קומדיה האלוהית", אפשר להניח שהם היו של אנשים שלא עמדו בשבועותיהם ולכן הוקרבו. בת הזוג שאלה: “ומה עשו פה מאז?". האיש גיחך והשיב: “כלום, כנראה שרק נרקומנים הצליחו לטפס מעל השערים כדי לגור פה".
“144, שלום", ענתה לי המוקדנית. “יהודית מדינה מקריית אונו", ביקשתי. “יש לי רק את משפחת מדינה", היא השיבה. “גם זה טוב", אמרתי.
רשמתי את מספר הטלפון והצמדתי אותו למקרר. זה ביזארי, אני יודעת, מה יש לי לרדוף אחרי שם מגרפיטי.
בליל אמש נגלתה אלי יהודית בחלום. חלמתי שאני צועדת לבדי בתחנה. רק חנות נעליים אחת פתוחה ומוכר בעל שן שחורה מחייך אלי ואומר: “בואי תקני, חמודה, למה לא? זה נעלי זמש". חלמתי שיהודית, נמוכה ושחומה, עם תיק הגדול למידותיה, צוחקת צחוק המפלח את התחנה ואומרת: “זהירות, הוא גנב בן גנב". כשרדף אחרי המוכר, התעוררתי.
“הלו? כן?", נשמע קול צרוד של אישה מבוגרת.
“שלום, אני מחפשת את יהודית", אמרתי.
“יהודית? איזו יהודית?", השיבה לי האישה.
“יהודית מדינה מקריית אונו", הבהרתי.
“יהודית הייתה הבת שלי", היא אמרה והחלה להשתעל ארוכות אל הטלפון. "עכשיו באים? גברת, מאיפה אביא לך עכשיו את יהודית?".
“אולי תמסרי לי את מספר הטלפון שלה?", ביקשתי בזהירות.
התרעות פיקוד העורף