אך לא רק שאין לטראמפ מדיניות חוץ מוגדרת, אלא שבחודשים הראשונים של כהונתו הוא אף רמס ערכים שנחשבו כבסיס למדיניות החוץ האמריקאית. לא זכור ניכור ביחסים בין ארצות הברית לשתי בעלות הברית החשובות ביותר שלה, גרמניה וצרפת, כפי שטראמפ יצר. גם מצב היחסים עם רוסיה מזכיר את שיאו של עידן המלחמה הקרה, וכל אזכור של רוסיה בהקשר לבית הלבן הוא בנוגע לחקירות שמקיים האף־בי־איי בנושא. כמו כן, ברית נאט"ו, בת 68 השנים, שנחשבה כגוף שומר השלום והיציבות באירופה, הושפלה על ידי טראמפ. בהחלטתו לנטוש את אמנת האקלים, שנחשבה להישג בינלאומי, טראמפ לא רק קומם נגדו את העולם, אלא גם ניתק את ארצות הברית מהקהילה הבינלאומית. זה לא רק "אמריקה תחילה", כסיסמת טראמפ. זו אמריקה מרוחקת ומוקצית.
צריכים להקשיב לתגובות על מהלכיו של טראמפ מפי נציגי מדינות מרכזיות באו"ם בניו יורק כדי להבין את השפל של מעמד ארצות הברית בעולם. אך מדיניות החוץ היא תחום שלא סובל מצב של ריקנות. מי שהבינו זאת ונחרדו מההרס שטראמפ גרם למדיניות החוץ הם דווקא סנאטורים רפובליקנים בכירים שלקחו את העניינים לידיים. בהצבעות שהתקיימו באחרונה בסנאט אושרו מהלכים שטראמפ התנגד להם בתוקף כמו הידוק הסנקציות על רוסיה ואשרור מחדש של סעיף 5 באמנת נאט"ו, המכפיף את המדינות החברות להגן על חברה מותקפת.
"מנהיגים עולמיים הפוחדים מטראמפ מצאו בעל ברית: הקונגרס", במילים אלה הכתיר "הניו יורק טיימס" דיווח בלעדי על קשרים המתקיימים בין סנאטורים בכירים לראשי מדינות לא רק כתחליף להיעדרה של מדיניות חוץ, אלא גם כמאמץ מצד סנאטורים להרגיע ראשי מדינות המודאגים מהתנהלות הנשיא. לפי העיתון, "סנאטורים אחדים הקימו מטה פעולה מקביל למחלקת המדינה". כלומר הסנאטורים מבקרים במדינות אחרות ומבטיחים לראשיהן שהמחויבות של ארצות הברית כלפיהם שרירה וקיימת. השאלה היא רק עד כמה יכול הסנאט לפעול עצמאית במדיניות החוץ, שהיא בסמכות הנשיא.
מבחינת ראש הממשלה בנימין נתניהו, היעדר מדיניות חוץ אמריקאית אינו אסון, ואולי אפילו נוח. בין היתר, משום שמזכיר המדינה רקס טילרסון אינו ידוע כאוהד גדול של ישראל. אבל אם ביקורם בישראל של ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט הניב את ההצהרה הדרמטית שקידום התהליך דורש וידרוש זמן רב - ישראל עוד כנראה תתגעגע לדיפלומטיה מקצועית של בעלי ניסיון וידע.
התרעות פיקוד העורף