הימים האלה הפרו את חגיגות הקשרים הבינלאומיים החדשים שנפרשים מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה, כולל הונגריה, ואנו חוזרים לימי מהומות הדמים, שחיטות בתוך בתינו וסכנות שנדמה היה שחלפו או לפחות נחלשו. בשבועות האחרונים חיינו בביטחון המעורר באדם שמחה בשאננותו המדומיינת. זה היה מוקדם מדי.
גם כל העומדים בתורי הבידוק המשפילים בכל שדות התעופה לא מעלים בדעתם לעשות הפגנות או ימי זעם נגד הטרוריסטים המוסלמים ועוזריהם שגרמו לתורים האלה. מקסימום מתעצבנים על הבודק הביטחוני, שהוא קפדן מדי, איטי מדי, או שהוא זרק את בקבוק הלימונצ'לו לפח בלי להבין שזו מתנה לאמא מהטיול מחו"ל.
כולנו, כל העולם, כולל המוסלמים, צריכים להודות היום לכוחות הביטחון הישראליים שמונעים הכנסת נשק להר הבית. והנה, במקום לזכות בהערכה בשל שמירתנו על הביטחון במקום שצריך להיות בית תפילה ולא בסיס יציאה לחוליות הרג, החיילים והשוטרים שלנו חייבים לעשות את העבודה תחת קשתות גבותיהם הזועפות של עשרות אלפי שונאים.
אם היינו מציבים בכניסה להר הבית גלאי תפילין, אוהו, היינו זוכים לשבחים. כאשר אנחנו רוצים למנוע כניסת כלי נשק, אנחנו מותקפים. ההתנגדות הזאת להצבת גלאי מתכות בכניסה להר הבית מעלה בהכרח את החשד: מדוע זה מפריע להם? האם הם רוצים, בעצם, ששוב יכניסו כלי נשק להר הבית ושוב יסתערו ביריות מתוכו? ועוד שאלה: האם ייתכן שהמחבל מחלמיש, שהיה מוכר למשטרה הפלסטינית, קיבל אור ירוק כשאבו מאזן הודיע שהוא משעה את השיתוף הביטחוני?
טענת המחבל היא שהוא עשה זאת בגלל הר הבית. מי שחושב שזו באמת הסיבה, שכח את אלפי מקרי הרצח בכל מקום בארץ בכל עשרות השנים האחרונות, עם סיבה אקטואלית או בלי סיבה אקטואלית. בינתיים, החיילים והשוטרים שלנו מותקפים, וחייבים להתגונן, ולכן יש מתקיפים ערבים שנפגעים, והנה, גם מצפוננו מדמם עכשיו.
התרעות פיקוד העורף