לא פעם דמיינתי את עצמי בשמלה לבנה, מחייכת, מביטה באהוב לבי מתקדם אלי, מנשק את מצחי ולוחש לי מילות אהבה השמורות רק לנו. גם אני רציתי יום חג, רציתי לקדש ולהיות מקודשת. אולי אני עדיין רוצה, אבל בדרך שלי. אם אתמסד, זה יהיה רחוק ממדרגות הרבנות.
כשהגיעו לרבנות, היא אמרה לו: “אתה עוד תחזור אלי על ארבע". כשנכנסו לאולם בית הדין, היא בכתה מול הדיינים וביקשה בקול שבור: “בבקשה מכם, תגידו לו שיחזור, אני רוצה שלום בית". חודשים ארוכים החזיקה אותו כך, מסורב גט, ולא אפשרה לו לפגוש את ילדיו. ואיפה הייתה הרבנות? שאלה טובה.
יום אחד אצעד גם אני על שטיח, אדום או לבן, בדרך אל חופה יפה באולם מוגזם לכל הדעות. וזה שיבקש להיות לאישי, שאיתו אבלה, אני מקווה, את שארית חיי, יוציא פתק קטן מכיס חליפתו ויקריא לי שירה או הצהרת אהבה שכתב לכבודי. וכך אעשה גם אני. אחר כך נתנשק לקול תשואות הקהל ונדע כי אנחנו שווים, כי אנחנו אוהבים, ובעיקר כי אנחנו עדיין בני חורין. חופשיים.
התרעות פיקוד העורף