אבל העולם בו אנו חיים אינו מושלם. מול הקביעות הללו, מתייצבת הבטן הישראלית הקולקטיבית. הקשר המאגי בין העם לחייליו. התחושה הפועמת בלבם של רוב הישראלים לפיה מחבל דינו מוות, נקודה. לא חשוב מתי, לא חשוב איך, לא חשוב למה. ערבי שדקר חייל צריך למות, גם אם זה לא בדיוק על פי הכללים, ערכי המוסר או פקודות צה"ל. בעולם הזה, שאינו מושלם, שר בטחון הגון שמניף דגל שחור מעל המעשה הזה ברמה הערכית, נמחק מהמפה הפוליטית. בעולם הזה ראש ממשלה שאמור להתוות את הדרך, מתיישר עם ההמונים ונוטש את צה"ל, מפקדיו ולוחמיו לבד בזירה הציבורית. בעולם הזה הופכים טוקבקיסטים, טרולים ושפטלים למיניהם את הרמטכ"ל, שבילה את 35 השנים האחרונות בהגנה עליהם, למטרת דמות. בעולם הזה יש חוקים אחרים, שאינם נשאבים מספרים או ערכים, אלא משיוך שבטי, תחושת חירום, יצר קיום קמאי ולא מעט התלהמות.
זה הזמן בו אמורה משפחתו של החייל להבין שהגיע העת להרפות. להיפטר מעו"ד שפטל, שגרר אותה לשפל חסר תקדים, להגיד תודה יפה לשרון גל, להיפרד מהאריות של הצל ומהצללים המקיפים אותה ולהבין שאלאור עשה מעשה שאסור היה לעשותו. שמונה שופטים ניתחו, פירקו ובדקו את מכלול העדויות והגיעו לאותה מסקנה. זה נגמר. אין שום סיכוי בערעור וצריך להגיד די. עד כאן. אזריה סבל מספיק, משפחתו סבלה מספיק, המערכת טורטרה מספיק והרשת התלהמה יותר ממספיק. ייקח נא החייל אחריות על המעשה, יקל הרמטכ"ל בעונשו, ואפשר יהיה להמשיך הלאה.
התרעות פיקוד העורף