זו הפעם השלישית, דומני, שאני נזקק לפרופ' ישעיהו ליבוביץ ולפרשנותו התנ"כית בהקשר לשחיתות שלטונית. ירבעם השני, מלך ישראל, מלך 41 שנה, ובימי שלטונו מלכות ישראל הגיעה לשיא כוחה המדיני, הצבאי והכלכלי. ירבעם "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה", וייתכן שאף כבש את דמשק. ממצב כלכלי מחפיר של עוני, ירבעם הזניק את הכלכלה לשיאים שלא היו כמותם לפניו, והשפע הציף את הממלכה. זה היה גדול מלכי ישראל, אומר ליבוביץ, אבל בכל זאת בתנ"ך נכתב עליו שהוא "עשה הרע בעיני ה'". מדוע? הוא שואל, והוא עונה בפרשנות שתמציתה הוא זה: בימי ירבעם הקיטוב החברתי הגיע לשיא, רדיפת התענוגות וחיי השעה היו העיקר, השחיתות אכלה כל חלקה טובה, והכסף עיוור עיניים. ולכן במאזן בין הישגיו המדיניים והכלכליים של ירבעם לבין השחיתות שפשתה, השחיתות היא זו שמכריעה על פי תפיסת המוסר היהודית, והיא זו שמולה בטלים הישגי המלך המדיניים.
איך אנחנו יודעים מה היה המצב החברתי והכלכלי בזמן ירבעם, וכיצד אנו למדים על השחיתות? בראש ובראשונה מהנביא עמוס שניבא בימיו. עמוס מנהל למעשה ויכוח מר עם האליטות של זמנו, והוא השאיר לנו פסוקים נהדרים, היפים לכל הזמנים: "פרות הבשן (במובן הנשים השמנות העשירות כמו הפרות הדשנות ברמת הגולן) העושקות דלים הרוצצות אביונים"; "האוצרים חמס ושוד בארמונותיהם" ; "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם"; "על מוכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" (השוחד היה כל כך נפוץ, שאפילו היו מוכנים לקבל נעליים כדי לפעול נגד העני); "והמשכיל בעת ההיא יידום, כי עת רעה היא".
התרעות פיקוד העורף