כחלון הודה בעבר שישלם מחיר פוליטי על החוק. המחיר לא ייגבה בהכרח מהעשירים או מ"המשקיעים" שנגדם נלחם בכל כוחו. הוא יגיע מאלה ששתיים־שלוש דירות הן הפנסיה שלהם. הוא יגיע מבעלי הכנסות של 40־50 אלף שקל, חלקם חברי ליכוד, שקנו דירות לילדים. הם אלה שיגבו ממנו בבוא העת את המחיר הפוליטי.
באותה הזדמנות מומלץ לכחלון להוציא מהלקסיקון את הביטוי "מלחמה במשקיעים". זה נשמע רע במיוחד כשהדברים מגיעים משר האוצר. אפשר להילחם בספקולנטים, בעברייני ניירות הערך או במעלימי מס. "משקיעים" הם לא חמאס שצריך להילחם בו. כל שר אוצר בעולם היה מאושר לקבל כל סוג של משקיעים, גם משקיעי נדל"ן. זה מצביע על חוסנה של הכלכלה, מזרים מסים וגם תעסוקה.
עם בעיית מחירי הדיור צריך להתמודד בלי להגלות שום משקיע לאירופה או לארה"ב, שם באמת הספקולנטים חוגגים. כחלון כבר טעה לפני כארבעה חודשים כשלא נענה להצעת שופטי בג"ץ לגשת להליך חקיקה מחודש. מרים נאור וחבריה השופטים יותר מרמזו שכדאי לו להיענות להצעתם. לו היה מסכים, החוק היה עובדה מוגמרת. אלא שהוא הימר לא נכון בנוגע להחלטת השופטים.
כחלון גם התבטא אז שבמצב הקואליציה אחרי פרשת התאגיד, ספק אם הכנסת הייתה מאשרת חקיקה מחודשת. אז מה קרה שעכשיו הוא הולך על זה? הוא פשוט מנצל את החולשה של נתניהו ואת תלותו המוחלטת בו. כחלון נפגש השבוע עם ראש הממשלה, וזה נעתר לבקשתו לקצץ את תקציב חגיגות ה־70 למדינה של שרת התרבות מירי רגב (המקורבת ביותר לביבי ולאשתו) ל־50 מיליון שקל.
אז איך קורה שהפוליטיקאי המשופשף ביותר הולך עם הראש בקיר, ועוד יודע שישלם על כך מחיר פוליטי? כי מולידו של החוק השנוי במחלוקת הוא אמיר לוי, שכלפיו יש לו הערכה עצומה. כחלון העדיף לאמץ את המלצתו ולדחות את עמדת הנהלת רשות המסים ואחרים באוצר לבחור בפתרונות הגיוניים יותר, כמו ביטול הפטור מהשכרת דירה או העלאה נוספת של מס הרכישה לדירות להשקעה.
הבאת חוק מיסוי דירה שלישית לחקיקה מחודשת תתחזק את עננת אי־הוודאות בשוק הדיור, שקיימת כמעט שנה. ואולי זה בעצם מה ששר האוצר רוצה. הקדמת הגרלות מחיר למשתכן נועדה לבלום את ההסתערות על הדיור מצד היושבים על הגדר. טעות פוליטית נוספת היא לכפות על הליכוד ועל הקואליציה חוק שהם מתנגדים לו בצורה גורפת. זה כולל את דוד ביטן, אורן חזן, מיקי זוהר, נאוה בוקר, משה גפני ועוד רבים, כולל נתניהו עצמו.
כחלון נמצא בפלוס בחשבון העו"ש הפוליטי שלו בזכות בנימין נתניהו הבנקאי המסובך. כחלון גילה כלפיו נאמנות, וזה עולה לו במחיר פוליטי בציבור המתייחס אליו כאל המבוגר האחראי (בענייני בית המשפט העליון, התאגיד, ההתנחלויות והפלסטינים). חבל שהקרדיט שהושג בעמל רב מתבזבז על מהלך שתועלתו מוטלת בספק. את מאזן האימה אפשר לנצל לקידום מהלכים כמו נטו למשפחה (שנעשה), נטו לתעשייה (שייעשה), או קידום בעיית קצבאות הנכים הממתינה לפתרון.
שתי עסקאות ענק היוו השבוע סיבה לגאווה לאומית. השליטה בנטפים נמכרה לחברה מקסיקנית על ידי הקיבוצים חצרים, מגל וקרן ההשקעות פרימרה (שהתעניינה בעבר ברכישת כלל ביטוח) ב־1.5 מיליארד דולר. השבוע גם נחתמה סופית העסקה למכירת מובילאי לאינטל בסכום דמיוני של 15.3 מיליארד דולר. לבנו נעשה גס במיליארדים המתגלגלים והפסקנו להתרגש.
בלי לפגוע בתרבות האקזיטים, האם זה הדבר הנכון למשק? האם זו גזירת גורל, שחברה המתקרבת לתקרת הזכוכית העסקית חייבת להימכר? לא בהכרח. עובדה שטבע המריאה לגבהים בלתי נתפסים אבל נכשלה בענק.
עסקאות מובילאי ונטפים מתכתבות בצורה הפוכה עם טבע השוקעת. הלילה (על פי שעון ישראל) ייסגר בוול־סטריט שבוע המסחר הקטלני ביותר שהיה אי־פעם במניותיה. בתוך שבוע התאדו משוויה יותר מ־43 מיליארד שקל, שזה משהו כמו תקציב משרד הבריאות. טבע היא דוגמה לחברה שקפצה מעל לפופיק, ואין הכוונה רק לרכישת אקטביס מאלרגן. נטפלים לעסקת הענק הכושלת ושוכחים שבעשור האחרון השקיעה טבע מיליארדים בבליעת חברות. עסקת רימסה היא אחת האחרונות שבהן.
הקניות הממונפות הגדילו משמעותית את רמת הסיכון, וכיום טבע נמצאת במצוקת נזילות. אז אומנם החברה שברה את תקרת הזכוכית, אבל על הדרך גם שברה את הראש. מנכ"ל ישראלי שגר בפתח תקווה יתקשה לדעת מתי השוק הגנרי בארה"ב משתנה לרעה, או אם במקסיקו יושבת חבורת נוכלים הדוחפת לטבע חתול בשק. היתרון היחסי של טבע בישראל הוא בעיקר במחקר ובפיתוח, ובמידה מסוימת גם בייצור (למרות הטענות על הפריון הלקוי בישראל).
לשום חברה הפועלת בחו"ל אין יתרון בתחומי הניהול, השיווק והמכירות על פני המתחרות המקומיות. כדי להיות עם האצבע על הדופק ולקטוף את העסקאות האטרקטיביות ביותר חייבים לשבת בחו"ל. זה יכול להיות בניו יורק או בעמק הסיליקון, אבל אי אפשר לנהל בשלט רחוק. חברות אחזקה כמו כיל או אי.די.בי, שהצליחו בישראל בזכות שליטתן במונופולים כמו מפעלי ים המלח או נשר, התרסקו בחו"ל. החברה לישראל נכשלה במיזם המכוניות הסיני קורוס וגם במכונית החשמלית. ליצחק תשובה הצליח בפוקס עם קניית מלון "פלאזה" ניו יורק, אבל הוא התרסק עם אי.די.בי בעסקת המקרקעין בלאס וגאס. הבנקאות הישראלית נכשלה בגדול בחו"ל (קזחסטן, טורקיה ורוסיה) למעט הצלחות נקודתיות בקהילות היהודיות.
המשקיעים הזרים מבינים את זה מצוין ויודעים את מקומם בגלובוס. זאת הסיבה לכך שחברות ענק מחו"ל (למעט אינטל) ממעטות לפעול בישראל למעט מרכזי פיתוח ומו"פ. זאת הסיבה לכך שלא תראו כאן בנקאות מסחרית זרה, להוציא בנקאות פרטית ללקוחות עשירים.
לכן טוב שיזמי מובילאי מכרו אותה לאינטל, הבטיחו את שגשוגה בעתיד ואת בנייתו בישראל של מרכז טכנולוגיית רכב אוטונומי חדש, שיעסיק 3,300 עובדים. על זה קיבל אמנון שעשוע המייסד לא רק הרבה כסף, אלא גם את הזכות להדליק משואה ביום העצמאות האחרון.
טוב גם שחברי הקיבוצים חצרים ומגל עשו אקזיט מנטפים תוך המשך הייצור בישראל. מצער שבדירקטוריון טבע לא הגיעו בשום שלב לתובנה שכדאי להתמקד ביתרונותיה המקומיים ולא להסתבך בבליעת חברות, כשאחת יותר מדי הביאה לקריסתה. השלב הבא של טבע יהיה בלתי נמנע. מישהו (מתעשיית הפארמה בכלל או התרופות הגנריות בפרט) ישתלט עליה. המחקר והפיתוח וחלק ממפעלי הייצור יישארו כחול־לבן. המנכ"ל, ההנהלה הבכירה ומערך השיווק והמכירות יעברו לחו"ל, למעט המכירות בישראל.
משהו רע עובר על מכון הייצוא, ולא רק בגלל קריסת טבע והחשש מפגיעה בייצוא. זו גם לא בעיית הריכוזיות בייצוא, שמחצית ממנו (43 מיליארד דולר) מקורה בעשר יצואניות מתחומי התרופות (טבע), הכימיקלים (כימיקלים לישראל), האלקטרוניקה (אינטל) ומערכות הנשק (אלביט מערכות).
נתחיל במערכת היחסים החורקת בין יו"ר המכון רמזי גבאי למנכ"ל גדי אריאלי. זאת אינה אותה אידיליה ששררה כשהמכון נוהל על ידי עופר זקס, ואת המחיר עלולים לשלם היצואנים, שגם כך נמצאים בצרות.
בתחילת הדרך נרשמה אופטימיות זהירה. ב־3 בנובמבר 2016 אישרה מועצת המכון פה אחד את מינויו של אריאלי, והוא החל בעבודתו בסוף דצמבר. לגבאי היו רק דברי שבח: "אני מברך על המינוי, ומאחל לגדי הצלחה בתפקידו לנוכח ההאטה המתמשכת בייצוא והאתגרים העומדים בפני היצואנים". אריאלי הגיב: "אפעל להמשיך לפתח את יכולות היצוא של החברות הקטנות והבינוניות ולקדם את העמקת התמיכה בייצוא".
מילים יפות, הטעונות הוכחה. אריאלי הוצנח מעל לראשו של גבאי כחלק מקומבינה שנרקחה בין נתניהו ליו"ר התעשיינים שרגא ברוש. ראש הממשלה רצה להיפטר מאריאלי כמנכ"ל הליכוד משיקולים פוליטיים, וחשב שמכון הייצוא הוא סידור עבודה הולם. מדובר, נזכיר, בשכר ברוטו של 41 אלף שקל לחודש (כמו של שר בממשלה), מכונית סקודה סופרב חדשה, הוצאות נלוות ועוד. אבל מה עושים עם המנכ"ל המכהן, זקס? תופרים לו, בסיוע שר החוץ (שגם הוא נתניהו), תפקיד אחר. תפקיד השגריר בהונגריה לא היה מתאים, אז הולכים על השגרירות באיטליה.
בינתיים האופטימיות מתחילת הדרך נעלמה. הכימיה בין היו"ר למנכ"ל החדש לא נמשכה. בניגוד לזקס, שהיה מתואם לחלוטין עם גבאי, היחסים עם אריאלי שונים. השניים לא מסתדרים ולא רואים עין בעין נושאים העומדים על הפרק. לא אחת גבאי מוצא עצמו מופתע. בנושא שער הדולר והשפעתו לרעה על היצואנים, למשל, לא הוצגה עמדה אחידה, ויצואנים מביעים אכזבה מתפקוד המכון. בסביבת אריאלי מודים שעלולים מעת לעת לצוץ חילוקי דעות בגלל הבדלי גישות, אבל זה לא פוגע במכון הייצוא.
גורמים במכון הייצוא מספרים שאריאלי ממשיך לתחזק את הקשרים בליכוד ולהיפגש עם חברי כנסת. בסביבתו של אריאלי מכחישים ומדגישים שפגישות כמו עם השר להגנת הסביבה זאב אלקין נעשות על בסיס מקצועי ולצורך קידום האינטרסים של היצואנים. מקורביו מדגישים שהמכון פועל ללא לאות לעמידה ביעדי הייצוא. כך, לדוגמה, המנכ"ל חזר השבוע מביקור במפעל מחזור הפסולת בקיבוץ ברקאי כדי לנסות לסייע בתוכניות הייצוא.
בינתיים אף אחד לא מתאמץ להרגיע את המצב. אולי זה קשור לכך שגבאי יפרוש בסוף השנה, ותהליך איתור המחליף כבר החל. נזכיר שלגבאי הותר באופן חריג לכהן שלוש קדנציות רצופות ולא שתיים.
שר הכלכלה אלי כהן מודאג מהמתרחש. לפני מספר שבועות השתתף במועצת המנהלים של המכון. כהן מצפה שתקציב המכון ל־2017, בסך 62.5 מיליון שקל, יסייע להשגת היעדים שהוצגו בפניו ובראשם הגדלת הייצוא ליותר מ־100 מיליארד דולר.
רמזי גבאי מסר בתגובה: "מערכת היחסים שלי עם מנכ"ל המכון טובה ופורייה. מאז שאריאלי נכנס לתפקידו הפעילות במגמת עלייה. אנו עובדים יחדיו למען היצואנים ולטובת הגדלת הייצוא. כל אמירה אחרת נועדה לפגוע במכון ובפעילותו, ואין לה אחיזה במציאות".
"אני בתעשיית הפארמה ושוק ההון עשרות שנים. בדבר כזה לא נתקלתי בשום חברת פרמצבטיקה. אני מופתע לגמרי. אין היגיון ואין לי שום הסבר להתנהגות המשקיעים בנוגע למניית טבע. קריסתה מעידה על ייאוש מוחלט", אומר לי חיים הורביץ, בנו של מנכ"ל טבע המיתולוגי אלי הורביץ.
הורביץ, המתייחס למפולת הגדולה, שימש בעבר בתפקידי ניהול וכחבר דירקטוריון טבע. כעת הוא מחוץ לתמונה, אף על פי שמשפחתו ומשפחת רות חשין מחזיקים בכ־3% מטבע. "בכל מה שקשור בטבע אני מודאג ומקווה שזה ייעצר. לא זכורה לי ירידה של 24% במניה בתוך יממה אחת. היא מעידה על ייאוש מוחלט. חייבים לזכור שמדובר בחברה המרוויחה כ־4 מיליארד דולר בשנה, עם תזרים של 3 מיליארד דולר ומכירות של 22.5 מיליארד דולר. עם נתונים כאלה הופתעתי מהמכה".
"הם לא יכולים להזיז את המחוגה לבד. שוב אני חוזר ומדגיש: הייתי משקיע את כל המאמצים במציאת מנכ"ל ברמה הכי גבוהה ושיעלה כמה שיעלה. בלי מנכ"ל במשרה מלאה אי אפשר לעשות מהלכים חיוניים. מנכ"ל כזה ינסה כמה שניתן להרגיע את הרוחות ולהמשיך בניהול היומיומי. בטבע גובשה תוכנית אסטרטגית טובה. חייבים להיצמד אליה ולא לסטות מהדרך. החשש שלי הוא מכניסה למעגל של היסטריה. אני מאוד חרד מכך שטבע תידרדר למצב של טוטאל לוס. צריך להחזיק חברה במצב כשיר, להתנהל בקור רוח, לעבוד על הפרטים הקטנים ולחזור בהדרגה למסלול העסקים. השיפורים יבואו עם התוצאות. אני שומע מהמשקיעים שאיתם אני בקשר שנמאס להם לשמוע דיבורים. הם רוצים לראות מעשים".
התרעות פיקוד העורף