חלק מהמתכתשים, בעיקר בצד החרדי, סבורים שאין דבר בין המשל של חשין לבין הנמשל של ימינו – שהרי בבית המקדש הייתה שנאת חינם, ואילו כעת ישנה שנאה שסיבתה ידועה. חלקם, בצד הלא חרדי, סבורים שהמשל של חשין נוגע רק לצד השני בהתכתשות – הוא הצד השונא, הם הצד הצודק – ועל כן אינו רלוונטי להתנהלותם.
כך או כך, הדיון המי יודע כמה של בית המשפט בעניין הזכות להתפלל בכותל יספק אולי תשובה משפטית לבעיה שלטונית. שאלות של שנאה ושל עם מיוסר הן מעבר לגבולות שליטתו.
ובעצם, יש מי שסבורים שגם שאלת התפילה בכותל היא מעבר לשליטתו. זו עמדת הרבנות הראשית שפורטה בהרחבה לפני כמה ימים. עמדה שכבר
נדחתה על ידי בית המשפט בעבר, אך יש בה מידה של עקביות עיקשת המציבה למדינת ישראל אתגר שאינו משפטי – זהו אתגר חברתי. הרבנות טוענת טענה פשוטה. על רחבת התפילה בכותל חל חוק המקומות הקדושים, שנחקק לאחר מלחמת ששת הימים. כמקום קדוש, חלה עליה גם תקנה מנדטורית הקובעת שלבית המשפט אין סמכות להתערב בניהולם של מקומות קדושים.
התקנות שקבע שר הדתות קובעות, בין השאר, ש״עריכת טקס דתי שלא על פי מנהג המקום, הפוגע ברגשות ציבור המתפללים כלפי המקום״ אסורה במקומות קדושים. המסקנה הנגזרת מהטענה הזו כמעט מתבקשת: הכותל הוא מקום קדוש, המנוהל על ידי הגוף הדתי שהוסמך לכך – הרבנות הראשית. הגוף הזה קובע מהו ״מנהג המקום״ ומה ״פוגע ברגשות ציבור המתפללים״. לבית המשפט אין סמכות להתערב בקביעה הזו.
בעצם, הרבנות טוענת שעל רחבת הכותל חל דין דומה לזה של בית כנסת. כמו שבית המשפט איננו יכול לכפות על בית כנסת לאפשר תפילה בנוסח אחר מזה המקובל בו – או לכפות על כנסייה נוצרית לאפשר תפילה שאינה על פי ״מנהג המקום״ – כך אינו מוסמך להתערב בסדרי התפילה ליד הכותל. לדוגמה, לקבוע שלנשים מותר להתכנס ברחבה עטופות בטליתות ולקרוא בספרי תורה שהוברחו פנימה.
לשאלה אם לבית המשפט יש או אין סמכות להתערב בסדרי התפילה כבר ניתנו לא מעט תשובות משפטיות נפתלות. ככלל, בית המשפט החליט שזכותו להתערב, אך העדיף שמשמעות התערבותו תהיה דחיפה לפשרה – ולא כפייה של הסדרי תפילה. פסק הדין החשוב ביותר שלו מ־2003 שלח את העותרות, נשות הכותל, להתפלל באזור קשת רובינסון, ובמקביל דחף את המדינה לקבוע הסדרים שיהפכו את קשת רובינסון לאתר תפילה שייתן מענה לצורכי
העותרים. מאז עברו שנים רבות, אך המוטיבציה הזאת עודה עומדת במרכז הדיון שיתקיים השבוע: להגיע להסדר של פשרה.
כל המעורבים כבר הגיעו להסדר כזה. ממשלת ישראל שאישרה אותו; רב הכותל שהיה מעורב ברקיחתו; נשות הכותל שעברו לא מעט משברים פנימיים
בדרך להפנמת האפשרות שיורחקו מהרחבה הראשית; תומכיהן בישראל ובעולם; התנועות היהודיות הלא אורתודוקסיות שהפכו את שאלת הכותל למעין נייר לקמוס לבחינת רצינותה של ממשלת ישראל להגיע למצב יחסים חדש ומעודכן איתן; הסוכנות היהודית שהעומד בראשה, נתן שרנסקי, שימש כשושבין ראשי במגעים בטרם הועברו לאחריותו של מזכיר הממשלה דאז, היועץ המשפטי לממשלה דהיום, אביחי מנדלבליט. הגיעו להסדר – ואז פוצצו אותו. כלומר, הממשלה פוצצה אותו. לכן, תעמוד בפני בג״ץ בידיים לא נקיות של מי שקיבל עליו את רוח הפסיקות הקודמות, ואז סב לאחור.
לא מעט עניינים, שהקשר ביניהם לא הכרחי, נכנסים לדיון על מעמדה של רחבת הכותל. השאלה האם אכן מדובר בבית כנסת. השאלה האם לבית הכנסת הזה צריך להיות צביון מסוים. ומהם גבולותיו, ומי קובע אותם – כלומר השאלה האם את בית הכנסת הזה צריכה לנהל הרבנות הראשית. השאלה על המרחב היהודי שישראל מוכנה לאפשר ליהודים שאינם בוחרים במנהג האורתודוקסי. השאלה על יחסיה של ישראל עם יהדות התפוצות ומחויבותה כלפיהן.
יש להבהיר: ישראל יכולה לפתוח את הכותל (או להותיר אותו סגור) מהרבה נימוקים שונים. היא יכולה להחליט שהכותל אינו בית כנסת, ועל כן לפתוח חלק ממנו לתפילה או ביקור מכל סוג שהוא. היא יכולה להחליט שהוא בית כנסת, אך שהפיקוח עליו הוא של גוף שאיננו רבני־אורתודוקסי, ומזה ייגזרו הסדרי תפילה אחרים. היא יכולה להחליט לתת מעמד רשמי לתנועות הגדולות של היהדות הלא אורתודוקסית ובכך לכפות על עצמה לתת להן מעמד בכותל. היא יכולה להחליט שהיא משנה את ההסדר בכותל פשוט מתוך נימוס – כדי לתת מענה לתביעה נחרצת של יהודי התפוצות שגם להם מניות, גם אם שוויין נמוך יותר, בפרויקט הציוני.
ברמה החברתית, שאלת הכותל כבר הוכרעה. בעצם, כל שאלה שנוגעת למונופול של הרבנות הראשית כבר הוכרעה. הציבור סולד מהרבנות, ומבקש לשחוק בכוחה איפה שרק אפשר – הישג ייחודי של מוסד ציבורי שאיננו מבין את הצורך בלגיטימציה ציבורית. הקושי הנוגע לשאלת הכותל הוא פוליטי. תחשיבים קואליציוניים
המאלצים את ראש הממשלה – לפחות כך הוא סבור – לקבל תכתיבים של המפלגות החרדיות והחרד״ליות בשאלות שאינן במרכז סדר יומו.
זה קושי שמוטב היה שמדינת ישראל תפתור בדרך הראשית: החלטות של הדרג הפוליטי. זה קושי שבלית ברירה ייפתר על ידי בית המשפט בדרך העקלקלה: פסיקה שתאלץ את המדינה לעשות את מה שהיא כנראה רוצה, אך מתקשה לעשות.
בעצם, השאלה המסקרנת ביותר ביחס לבג״ץ הכותל היא בדיוק זו: האם ועד כמה ובאיזה קצב יחליטו השופטים לעזור למדינה לעזור לעצמה. האם יגלגלו את הכדור בחזרה לממשלה ולמחוקק, כדי שיתבשלו עוד קצת במיץ העכור שהכינו כאשר חזרו בהם מהסכם הפשרה – שמשמעותו פגיעה חמורה ונמשכת ביחסיה של ישראל עם מרבית יהודי התפוצות. וגם פגיעה, חמורה פחות אך לא זניחה, ביחסיה של ממשלת ישראל עם ציבור המתקשה לקבל את כניעתה הנמשכת לסדר היום החרדי. או שמא יחליטו שהגיעה העת – בנימוקים משפטיים כמובן, תמיד יש נימוקים משפטיים, שאפשר להסכים איתם ואפשר גם לא – להוציא את העגלה התקועה מהבוץ, ולאפשר לראש הממשלה לחזור להסדר.
מי שתומך בפשרת הכותל צריך כמובן לקוות לתסריט השני. מי שתומך במעורבות מינימלית של בית המשפט בהחלטות ממשליות ופוליטיות, צריך כמובן לקוות לתסריט הראשון. מה יעשה מי שתומך גם בפשרת הכותל וגם במעורבות מינימלית של בית המשפט בהחלטות ממשליות? הוא יפסיד בכל מקרה (או את הכותל או את עצמאות הדרג הפוליטי) – וגם ירוויח בכל מקרה (או את הכותל או את עצמאות הדרג הפוליטי).
התרעות פיקוד העורף