סינוואר, בעצמו משוחרר של עסקת שליט, לא התאפק ועקץ את ממשלת ישראל. הוא אמר כי ליאור לוטן, המתאם מטעם ראש הממשלה לעניין שבויים ונעדרים, "פעל ללא סמכות".
לפחות בעניין זה הוא צודק. לאחר שלוש שנים הבין לוטן כי כל מאמציו לקדם עסקה הם לשווא משום שממשלת ישראל שמינתה אותו מציגה עמדה תקיפה ולא מוכנה לשום תנאי מוקדם כפי שתובע חמאס. וזה לב העניין. אין מחסור במתווכים. על פי דיווחים, גם קטאר, מצרים, טורקיה וקהילות מודיעין מערביות הציעו את שירותיהם ואף ניסו לפעול. רעיונות יצירתיים הועלו, אך בשני הצדדים לא נמצא להם ביקוש.
אך בפועל הממשלה פועלת על פי מתווה שמגר שבמרכזו עקרון ההדדיות והמידתיות. תמורת גופות תחזיר ישראל גופות, תמורת אזרחים תשחרר ישראל מספר קטן של מחבלים שאין להם "דם על הידיים" ותמורת חייל שנפל בשבי ישולם מחיר של עשרות בודדות של מחבלים.
בעבר נמתחה ביקורת ציבורית נוקבת ובצדק על העסקאות שבהן שחררה ישראל מאות ואלפי מחבלים תמורת חיילים בודדים וגופות. כך היה לאחר עסקת ג'יבריל ב־1985, עסקת אלחנן טננבאום ב־2004 ועסקת שליט ב־2011. כל העסקאות האלה, שבהן שילמה ישראל מחיר מופרז, נבעו מלחצים כבדים וממסעות יח"צנות אגרסיביים של בני המשפחות.
הפעם, לכאורה, המצב שונה. משפחות גולדין ושאול לא דורשות לשחרר מחבלים תמורת הגופות של בניהם. במקום זאת הן דורשות מממשלת ישראל להחמיר את תנאי מאסרם של מחבלי חמאס בבתי הכלא ולהעצים את המצור הישראלי על עזה, עד כדי הרעבתם של שני מיליון הפלסטינים החפים מפשע.
במילים אחרות, המשפחות דורשות שישראל תאבד את צלם האנוש שלה, תתפשט מעקרונות מוסריים ותשווה את ערכיה לערכיו של ארגון טרור. בלחץ שהם מפעילים ובביטויים שהם משתמשים ("ליברמן פחדן") הם אינם שונים ממרים גרוף, אמו של יוסף גרוף מעסקת ג'יבריל ומשפחות טננבאום ושליט.
התרעות פיקוד העורף