כל חיי מה שהחזיק אותי הוא המחשבה שאני אדם מיוחד. שמה שיש לי להגיד, הדרך שבה אני אומר את מה שיש לי להגיד, הסרטים שאני צופה בהם, הספרים שאני קורא, השירים שאני שומע, המחשבות שעוברות לי בראש, הם הדבר הכי ייחודי בעולם. שהבחירות שלי, התסרוקת שלי, הדרך שבה אני מוציא את העשן מהפה כשאני מעשן סיגריות, השם שנתתי לכלב שלי, השם שנתתי לילד שלי, הדיבור שלי, הטעויות שאני עושה בעברית, התרופות שאני לוקח, הדרך שבה אני לוקח אותן (אני יכול לבלוע כמות אדירה של כדורים בשלוק אחד), המבט המתעניין שאני יודע לשוות לפנַי כשמישהו משעמם אותי למוות, המילים שאני כותב - אלה דברים שייחודיים רק לי.
תחושת הסגולה הזו החזיקה אותי במשך שנים, עד שלאט־לאט התחוור לי שזו תחושה מזויפת. זה התחיל בבחירות האחרונות, מרץ 2015. כמה שבועות לפניהן שוחחנו, אני ואשתי, למי נצביע. אמרתי לה שאני כנראה הולך לשים בקלפי פתק לבן. ״תגיד, אתה מטומטם?״, היא אמרה לי. ״אתה לא רוצה להצביע, תישאר בבית. אתה רוצה להגיד לי שאתה תלך, תעמוד בתור והכל, רק כדי לשים פתק לבן? שב בבית. ואם אתה כבר נשאר בבית, תנצל את זה לתלות את המראה שהבטחת כבר לפני חצי שנה שתתלה לי״.
התרעות פיקוד העורף