עמליה מתכוננת לערב החג כבר שלושה שבועות. בשוק המקומי, שאליו היא כמעט לא מגיעה בימי החול, הרוכלים מתחילים להבחין בה יותר ויותר. היא עולה לאוטובוס הראשון שיוצא ליד ביתה ורוכשת את המצרכים הכי טובים והכי יקרים. כששב בעלה מהעבודה ופותח את המקפיא גדוש הקניות, הוא נוזף בה: "מה יהיה, עמליה? בכסף שאת מבזבזת יכולנו לקחת את כל האחים שלך לסוף שבוע בים המלח". עמליה מבטלת את דבריו בהינף ידה ושולחת אותו למקלחת, להסיר מעליו את אבק היום.
כעבור יומיים בישר הרופא שיש גוש שצריך להוציא. היא קיבלה את המכה בשוויון נפש. בעלה בכה. כשיצאו מהחדר, דרשה ממנו: "צלצל לאחים שלי, גם לילד, אני רוצה את כולם סביב השולחן שלי". הוא לא התווכח, אף על פי שלא הבין איך תעמוד במשימה. והיא רזתה, פניה החווירו, כאב לה.
"בנימין? זה אתה?", שאל הבעל.
"כן, מי זה?", ענה בנימין. "מי מתקשר באחת לפנות הבוקר?".
"זכרתי שאתה עובד בלילות במשק", גמגם הבעל. "עבר הרבה זמן, אבל לקחתי את הצ'אנס שתענה לי".
"זה יונה? בעלה של עמליה? אני לא טועה, נכון? הקול אותו קול", אמר בנימין.
יונה חייך ובעליזות לא אופיינית אישר: "כן, זה אני". הוא סיפר לבנימין על מחלתה של עמליה, על בדידותה ועל בקשתה: שכל אחיה ובנה היחיד יישבו אל שולחנה בערב החג הקרוב.
בנימין שתק. ואז אמר: "חשבנו שאת החג נעשה דווקא בחו"ל, אבל נגיע".
עמליה, כשהשמלה הלבנה שרכשה במיוחד לחג מונחת על גופה, מברישה את שערה ונזכרת גם בהוריה. איך ציוו על ילדיהם להישאר יחד תמיד. והיא לא מצליחה להיזכר למה דווקא היא הלכה לאחור ולא התעקשה עליהם. בגלל הנתק בשם הכסף או סתם כי האחים התאהבו בצפון.
בנימין מפסיק לאכול כשהוא מבחין בהרהוריה של עמליה. הוא מרים את ידיו ומחבק את אחותו אליו. "אבוד לך, עם אוכל כזה, אנחנו פה עד שבועות", הוא מודיע. "הלוואי", היא משיבה ומביטה בכוכב הנוצץ.
התרעות פיקוד העורף