למרות זאת, בדוח האחרון העדיף המבקר יוסף שפירא שלא לפרגן אלא למתוח ביקורת על מבצע חלוקת הדיבידנד של הרשות שיצרה את מחסן העודפים. בצבא היו מעמידים את אשר לדין על סעיף של עודף מוטיבציה. אבל כל הטוב הזה עומד להסתיים. אשר, שנכנס לתפקידו במרץ 2013, בתום מאבק משפטי חסר תקדים, יסיים בעוד ארבעה חודשים חמש שנות כהונה ויפרוש. המועמד הכמעט־ודאי להחליפו הוא ערן יעקב, שכיהן כמשנהו ברשות המסים ומשמש כיום בתפקיד הממונה על השכר באוצר.
אשר ילך הביתה, אלא אם כן ברגע האחרון, ובניגוד לכל הסיכויים, יאריך כחלון את כהונתו. אין זו עוד פרישה. זה מגה־אירוע שאפשר לכנותו אשר יגורתי. האיש לא רק גובה מצטיין שבעיניו כולם שווים; הוא גם מבין בדיוק את מקומו במערכת, מבין את מעמדו של שר האוצר, מצטיין באי־דריכה על יבלות וזורם איתו. וזה לא שאין לו ביקורת. סיפור המס על דירה שלישית, הנוגד את עמדתו המקצועית, הוא רק אחד המקרים.
חזרה לבעיית השימוש בעודפי המס. בשבועות האחרונים הופרחו מקבצי המלצות של יועצים מטעם עצמם בשאלה מה לעשות בכסף. דיברו על הורדת מסים, הפחתת מכסים, מימון קצבאות נכות, טיפול בביטוח הסיעודי או חיסול הגירעון בתקציב. נשיא להב, עו"ד רועי כהן, נפגש שלשום עם שי באב"ד, מנכ"ל האוצר, והגיש את תוכנית נטו לעצמאים ועסקים קטנים. באב"ד קרא והתלהב אך הבהיר ששום דבר לא סגור בעניין השימוש בעודפים. אז אולי שיעשו משאל עם וזהו? להערכתי, בסוף ילכו על תוכנית של גם וגם וגם: גם הפחתת גירעון, גם הפחתת מכס וגם מסים.
שותפיו הקואליציוניים של כחלון מתוסכלים. שפע ההכנסות מוציא אותם מדעתם, והם מעוניינים בחלקם בעוגה, אבל לצערם מבלבלים אותם בחוקים כגון "כלל ההוצאה התקציבית", המונעים את פריצת מסגרת התקציב מעבר לאחוז מסוים. הנגידה והדרג המקצועי שוללים הפחתת מסים וממליצים בחום על טיפול בגירעון. ואכן, אם ישתמש כחלון בכל העודפים להפחתת הגירעון, האוברדרפט יצנח מ־36 מיליארד שקל ל־16 מיליארד שקל - פחות מ־1.5% מהתוצר. מצבנו הפיננסי במקרה זה יהיה מעולה ומושא לקנאה כלל־עולמית.
אבל אסור לשכוח שכחלון הוא בעיקר פוליטיקאי ולא כלכלן מקרו. לכן צריך לתת לו את הגיבוי המקצועי כדי לנצל חלק מהעודפים ליעדים פוליטיים, מה עוד שאין מדובר בקפריזות הזויות. שימוש בחלק מהכסף להפחתת מס הכנסה או מכס, מוצדק. ניתן גם לזרום עם הרצון של נתניהו לנצל חלק מהעודף להפחתת מס החברות. אבל מכיוון שמרבית העודפים הם חד־פעמיים, מומלץ להגביל את הפחתת המסים לפרק זמן מסוים ולדאוג שחלק הארי ישמש להפחתת הגירעון.
יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן הכריז השבוע על סכסוך עבודה במשק מתוך כוונה להשביתו בתוך שבועיים. העילה לסכסוך ראויה ונוגעת לעתיד הביטוחים הסיעודיים הקולקטיביים. בסרט הזה כבר היינו כמה פעמים, והרשו לי להעריך שכלום לא ייצא מזה. המשחק הזה אפילו מתחיל לשעמם, כי גם הפעם שביתה לא תהיה. ניסנקורן וכחלון נמצאים באותה חזית. יש ביניהם ברית אחים, והכרזת שביתה מצד ניסנקורן תהיה כאילו החליט כחלון להשבית את המשק.
אבל עדיין שר האוצר נמצא בדילמה לא פשוטה. כבר בסוף 2016 ביקש מהמפקחת דורית סלינגר להתאזר בסבלנות ולדחות את הרפורמה שגיבשה. עברה שנה וכלום לא קרה. סבלנות אינה הצד החזק של המפקחת. אני מניח שבחודש וחצי שנותרו עד סוף 2017 יימצא איזה פתרון נוסף שידחה את הקץ. בביטוחים הסיעודיים, כמו בסוגיית גיל הפרישה של נשים לפנסיה (בעיה נוספת שכחלון מתחמק מהתמודדות עמה), שום דבר לא דחוף. בטווח הקצר גם לא יקרה כלום. אבל בטווח הארוך חייבים למצוא פתרון יסודי לבעיה. הססמה של "ביטוח סיעודי ממלכתי" טובה, אבל מניין מגייסים את מיליארדי השקלים למימונה?
לשר הבריאות ליצמן יש פתרון קל, והוא העלאת מס הבריאות. באמת מה אכפת לו שהמס יעלה? כמו בטיפולי השיניים החינמיים, הוא או המגזר החרדי שאותו הוא מייצג לא משלמים, אלא רק נהנים. גם קופות החולים אינן הכתובת לפתרון הבעיה. הגירעונות שלהן מכוסים בסופו של דבר דרך תקציב המדינה, שזה אנחנו. אז מה עשינו?
הפתרון המומלץ הוא חיזוק רשת הביטחון של הביטוח הלאומי, שהוא רובד הביטוח הסיעודי הבסיסי. נכון שתשלומי קצבאות הביטוח הלאומי גדלו ב־2016 ל־77 מיליארד שקל, אבל עדיין ניתן למתוח את התקציב על חשבון סעיפים אחרים. הרובד שמעבר לביטוח הלאומי יהיה הביטוחים המשלימים והמושלמים למיניהם של קופות החולים. אלה אמורים לספק את הפתרון הבסיסי, ואת החסר ישלימו בני המשפחות.
להיכן שלא מסובבים את הראש בימים האחרונים, נתקלים בסינים. פועלי בניין מסין יגיעו בקרוב לישראל כדי לבנות ולהיבנות בה. הם חופרים את מנהרות הרכבת הקלה והכבדה בלוח זמנים שאנחנו בישראל לא מכירים. הם גם מגיעים כתיירים לכותל, ובבתי המלון יותאמו השירותים לסינית. האתר "עליבאבא" יספק בשבוע הבא את משאלות הצעירים הישראלים לרגל יום הרווקים. מנהל רשות המסים חתם השבוע על הסכם להקלת הליכי יבוא ויצוא. עם מי? עם עמיתו הסיני, כמובן. החברה הכלכלית לחיפה תערוך בסוף השבוע הבא ב"דן כרמל" כינוס בהשתתפות עשרות משקיעים כדי לבחון השקעות בחברות סטארט־אפ בעיר. מניין יגיעו המשקיעים? נהדר, ניחשתם לבד. מרוב סינים אין רואים את היעד.
אז בואו נעשה סדר. הסינים לא סתם מתעניינים בישראל. הם מתמקדים במיוחד בשני תחומים: הראשון הוא מיזמי בריאות ורפואה, והאחר הוא שוק הביטוח. נתחיל בענף הביטוח, שם המפקחת על הביטוח בולמת את הפלישה הסינית. ההצעות מהשנתיים האחרונות לרכישת חברות ביטוח ישראליות כמו כלל ביטוח או הפניקס נבלמו. אין לכך נימוק לבד מתופעה המכונה צ'יינה־פוביה: יש חשש שהסינים יעלימו באמצעות חשבונאות יצירתית את מאות מיליארדי השקלים של כספי החוסכים. עד שנבין מי נגד מי, נישאר ללא פנסיה.
בשבוע שעבר הגישה חברת סיריוס הסינית בקשה רשמית לרכישת הפניקס. האם הפעם תקבל אישור? הסיכוי לכך דומה לסיכוי שבעוד שבועיים תפרוץ שביתה כללית במשק.
אם נעזוב את ענייני הביטוח, תחום ההשקעות המשגשג במיוחד בשנה האחרונה הוא הרפואה. החדשה האחרונה היא שחברת פוסון הסינית, שרכשה בעבר את השליטה בחברת אלמה לייזרס, השקיעה שלשום 30 מיליון דולר במיזם המתמחה במסתמי לב. הם לא לבד. רפיד מדיקל של שמעון אקהויז גייסה 9 מיליון דולר מקרן ההשקעות שנגחאי ישראל. רייל וייו, אף היא של אקהויז, גייסה 10 מיליון דולר מקרן סינית אחרת, שהשקיעה בנוסף 20 מיליון דולר באורנים מדיקל.
אחד המיזמים יוצאי הדופן בתחום הוא CimiComp. המיזם הסיני־ישראלי החל לפעול בשבועות האחרונים לאיתור חברות ישראליות בתחומי הבריאות ולספק להן מימון מהיר בהלוואות להמרה למניות. פוטנציאל ההשקעה נבחן לפי התאמת הטכנולוגיה לשוק הסיני. את המיזם מוביל אורן רסולי שצבר 12 שנות ניסיון בסין. ההשקעה הראשונה בוצעה ב־MST מיקנעם, שבניהול מוטי פרימר. החברה עוסקת בניתוח מידע רפואי ויזואלי, והתקווה היא שהטכנולוגיה שלה תשמש את בתי החולים בסין.
עם האוכל בה התיאבון. רסולי מספר לי על כוונתו להרחיב את היקף ההשקעות בישראל: "הסינים מאמינים בנו. אני בטוח שבעזרת השותף הסיני שלי נשקיע בחברות פורצות דרך בטכנולוגיה הרפואית. המודל העסקי שלנו יוכיח את עצמו. השקעת 200 אלף דולר ב־MST היא ראשונה בלבד, ובהמשך יובילו הסינים את הסבב הבא, הכולל את החדרת המוצרים לשוק הרפואה הסיני".
הריבית האפסית, החוגגת שלוש שנים להיווסדה, בשילוב העליות בשוקי המניות פלוס מחירי הנדל"ן המטורפים, יוצרים כולם קוקטייל השקעות מסוכן. בסיטואציה זו השאלה מה לעשות בכסף רלוונטית מאי־פעם.
מצב זה מריץ בדרך כלל את המשקיעים לזהב ואת אניני הטעם לשוק האומנות. האירוע האקטואלי בתחום הוא מכירה פומבית של הציור "סלבטור מונדי" של לאונדרו דה וינצ'י. בשבוע הבא (15 בנובמבר) תוצע היצירה למכירה פומבית בבית המכירות "כריסטי'ס" שבמנהטן. הערכות מוקדמות צופות שההייפ בשוק האומנות יאפשר לאספן האומנות האירופי האנונימי המחזיק ביצירה להרוויח סכום הנאמד ב־100־150 מיליון דולר. מאז מכירת "הצעקה" של אדוארד מונק ב־120 מיליון דולר לפני שלוש שנים לא נרשמה התרגשות זאת.
"הגלגולים הרבים שעברה היצירה 'סלבטור מונדי' לאורך השנים גורמים לרבים לפקפק במקוריותה", מציין אחד ממומחי האומנות, המיטיב לבטא את אחת הבעיות בתחום.
סביר להניח שמי שיניח את ידו על היצירה לא יהיה אחד מאספני האומנות הישראלים. אף אחד ממתעשרי ההייטק אינו מוכן לסכן מאות מיליוני שקלים בשוק האומנות של הגדולים באמת. השוק הישראלי אופיין בשנים האחרונות במספר בעלי הון המשוגעים לדבר, שהשקיעו באומנות לא רק משיקולים כלכליים, אלא גם כתחביב. הבולט שבהם היה יוסי חכמי הססגוני, בעל הבית לשעבר בהפניקס. שחקנים אחרים היו משפחת דורון סבג, בנק דיסקונט דרך משפחת רקנאטי, אי.די.בי בגלגולה הקודם ואנשי עסקים המעדיפים לשמור על אנונימיות. יוצא דופן הוא ישי דוידי, מנהל קרן ההשקעות פימי, שהגדיל בשנים האחרונות באופן ניכר את אוסף האומנות שלו. על פי הערכות, הוא מחזיק גם בפיקאסו.
כאמור, הריבית האפסית משבשת את שיקולי ההשקעה, ורכישת יצירת אומנות הופכת לרלוונטית מתמיד. ההשקעה נעשית במישרין או דרך בעלי גלריות שהקימו קרנות השקעה לאומנות כדוגמת איש העסקים סרג' תירוש. בשנים האחרונות התפתח טרנד חדש של השקעות ביצירות אומנות במחירים שפויים, אם כי לא שווים לכל נפש. אלה גלריות המוכרות יצירות של אומנים בתחילת דרכם ושחלקם הקטן מוכר יחסית. אחת מהן היא הגלריה "פחות מאלף", המנגישה אומנות ישראלית של ותיקים לצד עבודות של אומנים צעירים שאולי יהיו הדבר הבא.
בעלי הגלריה, אלי אדרי וישראל פרץ, מתמחרים את היצירות במחירים של עד 1,000 דולר. ביקרתי בגלריה וראיתי שלצד עבודות של אומנים ידועים ובהם מנשה קדישמן, אביבה אורי ויאיר גרבוז, מוצגות עבודות של אומנים פחות מתוקשרים. "בשנים האחרונות מתפתחת מגמה של אומנות להמונים. זה קורה בגלריות כמו שלנו, או בירידים בארץ כמו 'צבע טרי', או LUMAS העולמי. זה עוזר לקרב את האומנות לציבור ומאפשר לאומנים בתחילת דרכם לזכות בחשיפה וגם להרוויח משהו", אומר פרץ ומוסיף: "לאומנות מקורית יש גם ערך כלכלי. יצירות שעברו בירושה או שרכשנו במחיר נמוך יכולות להתגלות בדיעבד כהשקעה טובה. רבים רואים ברכישת יצירות אומנות אופציה להפקת תשואה לטווח הארוך. אנחנו פוגשים גם כאלה שקונים לא כדי להרוויח מיד, אלא לדורות הבאים, בתקווה שערך התמונה יעלה".
אז אלה שרצים למרחקים ארוכים ומעוניינים להציץ מדי בוקר בהשקעתם תלויה על הקיר מוזמנים לנסות. זאת יכולה להיות אחת הכבשים בסדרת קדישמן או משהו מהיצירות מעוטרות המלל הציני של גרבוז. הרווח כולו שלכם.
קשה לפספס בשבועות האחרונים את פרסומת ה"גם וגם" של חברת הביטוח שירביט. עוד יותר קשה להתעלם מהעובדה שחברה הנחשבת לקיקיונית במונחי ענף הביטוח הישראלי זכתה במכרז הענק לביטוח כלי הרכב של עובדי המדינה. סיכום עונת ביטוחי הנסיעות לחו"ל והמלחמות בביטוח הסיעודי הובילו אותי לידי מסקנה שכדאי להיפגש עם גיל ספיר, המנכ"ל. הוא מנהל את שירביט חמש שנים וחצי, וקודם לכן שימש בתפקידים בכירים בהפניקס, במגדל ובהמגן.
שירביט נשלטת בלעדית על ידי יגאל רב נוף, שהפך ב־2000 את הסוכנות לחברת ביטוח. רב נוף גם משמש בתפקיד יו"ר הדירקטוריון. סגנו הוא ראובן שרוני, המשמש יו"ר ועדת ההשקעות, ובזמנו החופשי הוא בן זוגה של רבקה מיכאלי. שירביט מגלגלת מחזור פרמיות של 570 מיליון שקל. את המחצית הראשונה של 2017 סיימה בהפסד העומד על כמיליון שקל. הונה העצמי מסתכם ב־260 מיליון שקל, ויש לה עודף הוני של 80 מיליון שקל, מעבר לנדרש לפי תקנות האוצר.
התרעות פיקוד העורף