בדיעבד התברר כי הכתובת הייתה על הקיר, מה שהעצים את הכישלון המודיעיני. ואולם התגובה הייתה מהירה: בראשות פיקוד המרכז עמד אז האלוף עמרם מצנע ובפיקוד הדרום - האלוף יצחק מרדכי; יחד עם הרמטכ"ל דן שומרון הם החלו לצרף עוד כוחות, לשנות את המבנה הארגוני ולנסות לפתח אמצעים ושיטות לחימה מול המהומות. מנגד, העובדה שהיו הרוגים ופצועים פלסטינים הוסיפה שמן למדורת האלימות, וישראל מצאה עצמה מתבוססת עמוק מאוד וללא כשירות מבצעית בתוך הכיבוש.
נוסף על כך חילק הרמטכ"ל למפקדים את ספרו של אליסטר הורן "מלחמה פראית לשלום" וגרר עליו ביקורת. הספר עוסק במלחמה של האלג'יראים נגד הכיבוש הצרפתי, ולמעשה מלמד כי אין פתרון צבאי לבעיה הפלסטינית. בממשלה לא כולם אהבו את המסר, אבל שומרון ניצב על משמרתו ונאבק גם בפוליטיקאים. אם נדמה לכם שאתם מזהים מצב דומה אצל רא"ל גדי איזנקוט מול אירוע אלאור אזריה והפוליטיקאים - אינכם טועים כלל; 30 שנה חלפו, ואין חדש תחת השמש. אותו הדבר, רק בלי הוד ובלי הדר.
ההיסטוריה תזכור לדן שומרון את התנהלותו באינתיפאדה הראשונה. הוא הצליח להחזיר את האירועים לשליטה תוך שמירה על חוסנו של צה"ל ואפשר לדרג המדיני לקבל החלטות בלי לחץ. במקרה הזה, ההחלטה הייתה כמובן שלא להחליט.
התארחנו אצל מפקד פלוגת מג"ב ברצועה, סנ"צ חוסיין פארס, כשלפתע התקבל דיווח על הסתערות של אלפי פלסטינים משג'אעייה לעבר הכביש הראשי הסמוך. הצטרפנו אליו לשטח וצפינו בבעתה כיצד הוא מורה לשישה ג'יפים להתייצב בשורה מול המתפרעים, להדליק אורות כחולים ולהפעיל את הסירנה בעוצמה - ולנהוג במהירות לעבר ההמון. אלא שפארס צדק. בתוך שניות התרוקן הכביש ואנו שבנו לבסיס עם אירוע שהסתיים ללא נפגעים.
את הסיפור הזה פרסמתי בהרחבה ב"על המשמר", מה שהוביל את שר המשטרה חיים בר־לב להדרים לרצועה כדי לפרגן לסנ"צ פארס. האחרון, אגב, ביקש מהשר - וקיבל - פורד אריקה חדשה.
עם הזמן למד צה"ל ממג"ב, וכאמור אימץ שיטות ופיתח כלים משלו. הפיקודים והמרחבים התחרו ביניהם ישירות ודרך התקשורת אצל מי היו פחות יידויי אבנים ובקבוקי תבערה והחלו "לעגל פינות" ולא לדווח על כל אירוע, רק כדי להצטיין אצל שר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל שומרון.
מעשה שהיה כך היה: במלאת שבועיים לאירועים ועוד בטרם ניתן להם השם, השתתפתי בשיחת רקע עם ראש אמ"ן דאז, האלוף אמנון ליפקין־שחק. שאלתי את ראש אמ"ן "לאן הולך העסק?", והוא השיב: "אינני יודע לאן זה הולך, אבל אני כן יודע ש־19 הרוגים בתוך כמה ימים רעים מאוד עבורנו". דובר צה"ל לפיד התערב ואמר לו שהוא מדווח על 11 הרוגים, אך ראש אמ"ן השיב: "תקרא דיווחי מודיעין".
יום קודם לכן מנה ח"כ עבד אל־והאב דראושה מעל בימת הכנסת את שמותיהם של 17 הרוגים, וסגן שר הביטחון מוטה גור שהשיב לו - לא הכחיש. עוד לפני כן הבנתי ממג"ד מילואים שהיה הראשון שנתקל באינתיפאדה, כי לא ניתן לדעת כמה הרוגים פלסטינים יש, מכיוון שהגופות נחטפות ונקברות בחשאי.
הכותרת ב"על המשמר" הייתה "מספר גרסאות לגבי מספר ההרוגים באינתיפאדה" - מה שהעלה את חמתו של דובר צה"ל שחיפש אחר תקשורת ממושמעת, ואני לא יכולתי לספר שקיבלתי את הנתונים מראש אמ"ן.
השיא היה כשהגיע הדיווח מניו יורק על עימות ב־CNN בין ערפאת לבין שגריר ישראל באו"ם, בנימין נתניהו. בשיא הוויכוח שלף ערפאת את גזיר העיתון מ"על המשמר" ופנה לנתניהו, שישב באולפן אחר: "תראה מה כותב הכתב הצבאי שלכם". דובר צה"ל, באישור הרמטכ"ל, פרסם הודעה רשמית על כך שהוא מחרים אותי ושלא אקבל כל שירות. בתגובה, הגשתי נגדו תלונה במועצת העיתונות. כלי התקשורת הבינלאומיים פרסמו ידיעה על החרמתו של הכתב הצבאי מעיתון האופוזיציה, ורק לאחר כחודש - ביוזמתו ובמאמציו של נשיא מועצת העיתונות יהושע רוטנשטרייך ז"ל - נפתרו המחלוקות ושבתי "לקבל שירות".
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף