העידן הנוכחי, שנקרא פוליטיקלי קורקט, אוסר עלינו ליהנות

ארז: "תגיד, אברי...".

אברי: "כן, ארז?".

ארז: "מתי הכל מתחיל?".

אברי: "מה מתחיל?".

ארז: "האקשן, הסבבה, החיים האלה שהבטיחו לנו...".

אברי: "זה כבר נגמר".

אחסוך מכם את החיפוש והצפייה ואומר זאת כך, יונית: בגדול זה לא עומד במבחן הזמן. לא משה המבודד ב–100 שקל, לא הילד רובי ולא "מים, מים, מים, מים, מים, מים, מים מ–ים".

אני זוכר את עצמי מחכה בלהט לשידור התוכנית בערוץ 2 הניסיוני בכל ראשון ורביעי ב־20 דקות לפני שמונה בערב ואפילו ללקט ביום חמישי. עד שהגיעה מלחמת המפרץ והפכה את "העולם" לקאלט עם הומור שנע בין נונסנס לסאטירה מתוחכמת וקיצונית.

מי שחצה את גיל 40 זוכר שפעם היה פה מצחיק. לצד "העולם הערב" שודרה גם "נייס גיא" (עם גיא מרוז ויוני להב), ומאוחר יותר כשקמו ערוץ 2 וערוץ 10, פרחו תוכניות הלייט–נייט והסאטירה כמו "פרפר לילה" (טל ברמן), "יחסים מסוכנים" (דנה מודן), "כל לילה" (אסף הראל), "חלומות בהקיציס", "החרצופים", "אחד העם 1", וגם "זו ארצנו" שעבדכם יצר יחד עם שי גולדשטיין.