אברי גלעד שאל את מני נפתלי אם ההפגנה היא פוליטית. שאלות מסוג זה הן הרמה להנחתה של מדבררי הימין, כדי להתנפל על השמאלנים שכל מטרתם היא להפיל ממשלה כדי להסגיר את המדינה לחמאס. נפתלי השיב לגלעד שההפגנה היא פוליטית, אבל לא מפלגתית. זה נכון אבל לא מדויק. המהלך האמיתי הוא להשמיד את המפעל שבחסותו פורחת השחיתות. את המהלך הזה ניתן לבצע רק באמצעות מפלגות האופוזיציה. אלה הם חוקי המשחק, וגם כאן צריך להיות מפגין מפוכח, לא רק זועם; מפגין שיבין שאסור לצרף למחאה נגד הממשלה פוליטיקאים כמו יאיר לפיד, שכבר חטף פעם תנועת מחאה ואומר כבר כיום שהדבר הראשון שאותו יעשה אחרי פרסום תוצאות הבחירות זה לפנות לליכוד.
זה יהיה נחמד אם מני נפתלי ואלדד יניב יהיו בכנסת, ואפילו חשוב. אבל כדי ליצור מהפך, שלא לדבר מהפכה, צריך כמה תנאים: כלים פרלמנטריים סבירים, הבנה עמוקה יותר של שורשי השחיתות, והכי חשוב: כיצד מתרגמים את ההבנה הזו למחאה המונית.
סיגרים ושמפניה הם סמלים נוחים מדי. השחיתות היא פועל יוצא שנובע ממדיניות הממשלה בכל התחומים: מביטחון שהופרט לצורכי שרידות הקואליציה ועד כלכלה שהופרטה לטובת האוליגרכים של הממשלה ושרידות הקואליציה.
המאבק הוא בקואליציה שקובעת את חוקי המשחק. אלה הם מנגנוניה ואנשיה שמבצעים את המהלכים בשטח, והתוצאה היא מה שנראה כמו שחיתות שמחלחלת לכל רקמות החיים. לכן המלחמה בשחיתות לא יכולה להתבצע במסגרת הקואליציה הנוכחית, אלא מחייבת ניקוי אורוות ברמת אלפי אנשים מפוטרים ועומדים לדין. זוהי הפרשנות האמיתית של מחאת “מושחתים, נמאסתם”. זוהי התקווה האמיתית שתהפוך את מצעדי רוטשילד לצבא שצועד על זעמו, וזה הצבא שבכוח הזעם והצדק ינצח את המושחתים, את שותפיהם, ועל הדרך אולי אף ינצח את הייאוש של הקיביצרים, ששמם הקולקטיבי הוא עם ישראל.
התרעות פיקוד העורף