על הנישה של כורש כבר השתלט נשיא אמריקאי אחד, הארי טרומן. הוא הנשיא שמיהר להכיר בישראל, נגד עצת יועציו, ולמרות איומים, דומים לאלה הנשמעים היום, על אלימות שתבוא לאחר ההכרה וההכרזה. לימים, כאשר היה כבר נשיא בדימוס, הזדמן לאולם מלא ביהודים, וכאשר הוצג כמי “שסייע להקמתה של מדינת היהודים”, זינק לבמה, אחז במיקרופון וצעק: “למה אתה מתכוון בסייע – אני כורש! אני כורש!”
טרומן לא היה כורש. המדינה הייתה קמה גם ללא הכרתו. היישוב בארץ היה מוכן. התנאים בשלו, הזמן הגיע. הכרתו הייתה חשובה, אך לא מכרעת. יורשו בבית הלבן, דונלד טראמפ, ודאי איננו כורש, ואפילו טרומן איננו. הוא נשיא בעייתי, שנוי במחלוקת, קשה לעיכול, שאיננו מוסיף בדרך כלל כבוד לאמריקה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהחליט לעשות בעניין ירושלים. כמו טרומן, החליט להתעלם מאיומים ואזהרות ולעשות מה שחשב שנכון לעשות. כמו מוקדון, ראה מולו קשר מסובך להתרה ופיתח אותו באבחת חרב. הנה, הכרנו – עכשיו אפשר להתקדם.
לכן זה בוקר חגיגי, אבל גם בזה לא כדאי להגזים. מצבה של ירושלים לא ישתנה בעקבות הודעתו של טראמפ. היא עודה עיר עגמומית, ענייה, לא מסבירת פנים, שישראלים רבים מעדיפים לשמוח בה מרחוק. הם מביטים בה, ורואים ששליש מתושביה ערבים – בין השאר בגלל החלטות מינהלתיות של סיפוח שכונות שסיבך את מצבה הדמוגרפי. הם מביטים בה, ורואים ששליש מתושביה היהודים חרדים. גם חרדים צריכים לחיות היכן שהוא, אבל עיר בירה שצביונה דתי ומנוכר לישראליות החילונית, ברובה היא עיר בירה בעייתית.
לכן ההודעה של טראמפ היא הזדמנות גם לנו. המאמץ הדיפלומטי נשא את פירותיו. טראמפ אמר את דברו. אפשר לקוות שבעקבות אמריקה יבואו גם אחרים – אם כי לא צריך להניח שזה יקרה במהירות. עכשיו אפשר להשקיע מאמץ נוסף, בירושלים של מטה. לא זו של נאומים ומליצות, של משאים ומתנים, של מדינאים מתוחכמים. לא הכרה במובן הרחוק, המעונב - הכרה במובן המעשי, הארצי. חשוב שטראמפ יכיר בירושלים, אבל לא פחות חשוב שגם משה מקצרין יכיר את ירושלים, וגם עליזה מגדרה, וגם אהובה מחיפה, וגם ניב מתל אביב. חשוב שטראמפ יכיר בירושלים – אבל חשוב עוד יותר שיהיו גם מי שיאהבו את ירושלים. כורש, אלכסנדר, טרומן, לכולם היה תפקיד חשוב. אבל ירושלים היא בירת ישראל בגלל אהבת היהודים, לא בגלל הכרת שאר העמים.