הנשיא הסורי נעמד רק עכשיו על רגליו אחרי ששרד, כנגד כל הסיכויים, מלחמת גוג ומגוג שאף אחד לא נתן לו סיכוי לשרוד. הוא עשה את זה בזכות התערבות חיצונית משולשת (פוטין, נסראללה וקאסם סולימאני), אבל הוא כאן כדי להישאר. כרגע הוא עומד על רגליו בסיוע קביים. בלעדיהם, ישוב להתנדנד ואולי ייפול. הוא לא בנוי להרפתקאות. אסד יודע שישראל יודעת עד כמה הוא פגיע. הוא יודע שיש בישראל כאלה שמכים על חטא ועל החמצת ההזדמנות להיפטר ממנו כשזה היה אפשרי, קל ונטול סיכונים. הוא עוד רחוק מאוד ממצב שבו יוכל להרשות לעצמו עימות גלוי עם צה"ל. ולכן בשלב הזה מותר להניח שמרחב הפעולה של ישראל בכל הקשור למב"מ, המערכה שבין המערכות, עדיין קיים. עוד לא מיצינו אותו, עוד לא הוגדשה הסאה, יש עדיין דברים שאפשר לעשות. השאלה היא אם כל מה שאפשר, גם צריך לעשות. איפה עובר הגבול בין מה שאפשר למה שחכם לעשות?
ויש עוד משהו: אם הפעילות הזו, המיוחסת לישראל, הייתה אכן מונעת מאותם אמצעי חימוש מלהגיע לחיזבאללה, אפשר היה להעמיד זה מול זה את הסיכונים והסיכויים. אבל לא זו המציאות. ישראל מצליחה, במקרה הטוב, לעכב, להקשות ולשבש. בשורה התחתונה, אי אפשר לבלום ולעצור את העברת החימוש והאמצעים בטווח הבינוני והארוך. בסופו של יום (או לילה), נסראללה יקבל מה שהוא צריך לקבל. וזה מחדד עוד יותר את הדילמה, האם ההרפתקה שווה את הסיכון. מלחמה בחזית הצפון ב־2018 שונה בתכלית ממלחמה בחזית הצפון ב־2006. הפעם, כולם נגדנו ביחד. נכון, בסופו של דבר ישראל חזקה יותר מסך אויביה, וצה"ל יגרום לצד השני נזק כבד פי כמה וכמה ממה שיקרה אצלנו, אבל גם אצלנו יהיה כבד וכואב וייראו מראות קשים של הרס ומספרי הרוגים ופצועים שהעורף טרם ידע כמותם.
התרעות פיקוד העורף