זהו סיפור מעבר לכל דמיון. תל אביב, שלהי 64'. לביתו של דוד בן–גוריון, אז כבר ארי בן 78, נכנס בלב פועם צעיר בן כמעט 27 ונעץ בו מבט נרגש. "שב!", פקד עליו "הזקן". "מה השאלות?!", ניגש ישר לעניין. "איזה שאלות?", תהה אורחו וניסה להצביע על תזכיר שבידיו. "אתה הרי הביוגרף שלי", נהם ראש הממשלה לשעבר. "מה אתה רוצה לדעת?".
מהבית ההוא בשדרות קרן קיימת של אז צמחה הקריירה חובקת זרועות עולם של בר–זהר. ככל שהקדיש ממיטב שנותיו לכתיבת הביוגרפיות של בן–גוריון, של שמעון פרס וגם של איסר הראל וד"ר יעקב הרצוג, הביוגרפיה האישית של מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, על פרטיה המרתקים, לא נחשפה עד כה במלואה. זאת אנחנו עושים עתה במסע בתחנות חייו לקראת יום הולדתו ה–80, גיל שכלל וכלל לא ניכר בו, שחל השבוע.
"אני, מישל יולזרי במקור, נולדתי בסופיה כבנם של אינס, זמרת אופרה ושל ז'ק, רופא שיניים ומנתח פה ולסת. צרפתית היא שפת האם שלי, שאותה הקנו לי הורי, בוגרי אוניברסיטאות בצרפת. עם הילדים ברחוב דיברתי בולגרית ועם סבתי לדינו. בתקופת השואה בולגריה הייתה בעלת ברית של הנאצים, אבל המלך בוריס השלישי, חברו של היטלר, מנע את גירושם של היהודים בשטחים המקוריים של בולגריה למחנות. אנחנו הוגלינו לכפר קטן בהרים.
"אלה היו השנתיים הכי יפות בחיים שלי. בכפר, שאבי מונה כרופא שלו, היינו היהודים היחידים, והיחס אלינו היה יוצא מהכלל. כך אני, ילד יודע קרוא וכתוב בן פחות מ־5, קיבלתי מהכומר של הכפר חבילה. כשפתחנו אותה בבית, מצאנו בה את חמשת כרכי אגדות האחים גרים, אכן מחווה מופלאה. על הצלת יהודי בולגריה מהשואה שמעתי מדודי, בוקו לזרוב, כשנסעתי עם אמי לבקר את סבי בעיר המחוז קיוסטנדיל".
"הייתי בן 10, כשעלינו לישראל מתוך ציונות. הגענו ליפו, שם הצטופפנו שלוש משפחות בבית ערבי ישן, משהו לא קל בשבילי, הילד המפונק מסופיה. בבית הספר שיבצו אותי בכיתה של הצברים, לא של העולים. אז שיניתי את שמי מיולזרי לבר–זהר ושיחקתי כמגן ימני בקבוצת הנערים של מכבי יפו".
"כחייל–סטודנט שלחתי מאמרים בנושאי מדע ל'דבר השבוע'. בהיותי בן פחות מ–20 מוניתי שם כעורך מדור המדע, שנקרא 'יש חדש תחת השמש' וחתמתי: רז מיכאלי (יותר מאוחר חתם על חלק מספריו כמייקל הסטינגס - יב"א). את החומר השגתי מעיתונות זרה ומקפיצות למכון ויצמן.
כשהשתחררתי והתמקמתי בירושלים, כתבתי במקביל גם ל'דבר', ל'דבר לילדים' ולשבועון הדתי 'פנים אל פנים', של הרב שמואל אבידור הכהן.
"זה לא סיפק אותי והתחלתי לעבוד גם בגלי צה"ל, שם ערכתי תוכנית מדע שנקראה 'פרופסור מדעני'. שואל השאלות היה דן כנר. ירון לונדון הגיש תוכנית פזמונים שערכתי. בנוסף עשיתי שם ובקול ישראל תסכיתים".
"למדתי בבירת צרפת לתואר שני ולדוקטורט בבית ספר גבוה ויוקרתי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים. לשם גררתי את המדורים שלי בעיתונים ובגלי צה"ל. מפריז העברתי לארץ את מצעד הפזמונים הצרפתי, כשג'וני האלידיי היה הכוכב הגדול. אשתי, גלילה, בוגרת 'אליאנס', שאיתה התחתנתי בגיל 20 וחצי, יום לפני השחרור מהצבא, לימדה שם עברית. אם לא די בכל אלה, בחופשת מולדת בארץ השגתי מינוי של כתב 'למרחב' בפריז, עם משכורת של 120 דולר בחודש".
"ב–63', כשאני בן 25, קיבלתי את הדוקטורט בנושא יחסי ישראל–צרפת. מי שעזר לי להשיג חומר בנושא היה סגן שר הביטחון דאז, שמעון פרס, שאליו פניתי בחופשת מולדת. עבודת הדוקטורט שעשיתי הפכה ל'גשר על הים התיכון', הספר הראשון שלי, שהופיע ב'פאיאר', הוצאת הספרים הגדולה בצרפת בנושאי מדינה וביטחון. המהדורה הראשונה אזלה בן יום. כעבור שבועות אחדים התבשרתי מהאקדמיה הצרפתית שהספר זיכה אותי בפרס על שם מרשל פוש. בארץ יצא הספר ב–64' בהוצאת עם הספר ולאחר שנה קיבלתי עליו את פרס סוקולוב. אגב, את הפרופסורה קיבלתי כעבור 30 שנה באוניברסיטת אמורי באטלנטה".
"קשרי סידרו לי הצעה מפתה להתמנות כסגן השגריר בז'נווה. ברגע האחרון הוזמנתי לפגישה דחופה בהוצאת פאיאר. 'עקבנו אחריך; אתה סופר עם עתיד', אמר לי נשיא ההוצאה והציע לי חוזה בלתי ניתן לסירוב לכתיבת חמישה ספרים תיעודיים בכל נושא שאבחר, עם מימון הוצאות נסיעה לכל העולם. לדרישה הדרקונית שהם ינכו לי 50% מהרווחים לא שמתי לב. החוזה סובב לי את הראש.
"נראה היה לי מתאים להתחיל את סדרת חמשת הספרים עם הנושא המרתק של המדענים הגרמנים שפעלו במלחמת העולם השנייה.
"במשך שנים לא הרפה ממני הנושא הגרמני. כך נפגשתי בבר בהמבורג עם עיתונאי מקומי. בעודנו משוחחים שם, התקרב אלינו אדם שיכור כלוט. המארח שלי סימן לי שהוא בסדר ושבמלחמת העולם השנייה שירת באבווהר, שירות הביון שפעל נגד היטלר. כששמע שאני יהודי, סיפר שבמלחמה היה להם מרגל יהודי. כששאלתי במי מדובר, הוא לא זכר. התחלתי במבצע בלשי לאיתור המרגל עד שבאירוע מסוים פגשתי קצין ששירת במלחמה באבווהר. ממנו שמעתי שהמרגל נקרא פאול ארנסט פקנהיים.
"בעזרת סטודנט ששכרתי איתרתי את המרגל בעיירה לא הרחק מהמבורג. הימרתי על כל הקופה וכתבתי לו מכתב שבו שכנעתי אותו לשתף איתי פעולה תמורת מחצית מההכנסות של ספר שאכתוב עליו. הסיפור שלו היה פנטסטי, אבל הייתי צריך הוכחות. אחת מהן קיבלתי כשפגשתי בלונדון את הקצין הבריטי שלכד אותו במלחמה בארץ, כשהוצנח כאן על ידי הגרמנים. בירושלים פגשתי את חברת הנעורים שלו, שהצילה אותו מתלייה בתור מרגל גרמני. הספר היה לסנסציה ויותר לא פגשתי את פקנהיים".
"מהחוג שהקיף את בן–גוריון והקים את רפ"י, התיידדתי במיוחד עם דיין שהיה גבר כלבבי, עם צורת החשיבה המקורית והיצירתית שלו. בשנה שלפני מלחמת ששת הימים הייתי מעין הנציג שלו בפריז ועזרתי לו במה שיכולתי. בין השאר, כשלפני נסיעתו לווייטנאם רצה להיפגש עם שר התרבות, אנדרה מאלרו. תוך חמש דקות סידרתי לו ארוחת צהריים עם השר.
"בקיץ 73', זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור, היה לי הרגע המרגש בפגישות הרבות שלי עם בן–גוריון. אז ישבתי מולו בשדה בוקר חמש שנים לאחר מותה של פולה ושאלתי אותו אם היא חסרה לו מאוד. כאן הדהים אותי כשאמר: 'כל חיי אהבתי אישה אחת' על רחל נלקין, אהובת נעוריו מפלונסק, שכאן בארץ התאהבה בגבר אחר והלכה אחריו. פתאום קולו התרכך וראיתי כיצד השריון, שעטה כל השנים, נבקע והתברר שלאיש הדגול הזה היה פצע פתוח ומדמם בלב כל חייו".
"לפני שנפטר בסופה של אותה שנה, כתבתי את התסריט לסרט התיעודי 'בן–גוריון זוכר', שביים סימון האסרה עם בן–גוריון בתפקיד עצמו. נסעתי לבכורה העולמית בניו יורק. ההקרנה נקבעה ל–6 באוקטובר, במוצאי יום כיפור. משם מיהרתי לנמל התעופה. מלחמה, אני מוכרח להיות בארץ! בנמל היה מטוס אחד של אל־על שלקח טייסים, רופאים וצנחנים.
"כשהגעתי ארצה, התחיילתי מיד ומיהרתי לסיני. שם אני, מי שכתב את 'ספר הצנחנים' עם איתן הבר, הצטרפתי אל אריק (שרון), שהסתובב בחפ"ק שלו בבסיס טסה כארי בסוגר, זועם כולו. כששאלתי אותו מה קרה, אמר שהוא חייב לצלוח את התעלה, אך עדיין לא היה לו האישור לכך.
"בצליחה הייתי עם דני מט בסירה השנייה. אריק צלח יומיים אחרינו. כשהגענו לגדה השנייה של התעלה, המצרים ירו עלינו בכל מה שיכלו מהאוויר ומהיבשה, נחושים להשמיד את ראש הגשר שלנו. עברנו שם חוויה קשה, עד שהיה רגע שבו כבר לא האמנו שנצא משם חיים.
"ביום האחרון של המלחמה ישבתי במפקדה של דני, כשפתאום אריק הגיע בג'יפ. 'לאן?', שאל. 'הביתה', השבתי. 'השתגעת?', הרים את קולו. 'אם אתה חוזר עכשיו לצפון, תפסיד את הקרב הכי חשוב במלחמה הזאת', התריע. 'אנחנו יורדים לקהיר, אנחנו נכבוש את קהיר!', הכריז בעיניים בורקות. באותו רגע היה לי ברור שאריק הוא לא כזה מדינאי גדול כפי שהיה מפקד גדול. לדבר על כיבוש קהיר ביום האחרון של המלחמה, כשהרוסים והאמריקאים סיכמו על הפסקת אש? באמת!".
"הייתי ברפ"י, המפלגה שהקים בן–גוריון, מההתחלה. על מקום בכנסת התמודדתי לראשונה כעבור שנים, ב–77', לקראת הבחירות לכנסת התשיעית. כשני במחוז תל אביב, קיבלתי מקום ריאלי. בדיוק אז היה עלי לטוס לסנגל, שם תפסה אותי המזכירה שלי והודיעה לי שהוזזתי למקום ה–55 המאוד לא ריאלי.
כשחזרתי ארצה, התברר שזאת הייתה עבודה של פרס שעמד בראש הוועדה המסדרת. מה קרה? רבין התפטר (חשבון הדולרים של לאה, זוכרים? - יב"א), וראשות המפלגה עברה לפרס, שכדרכו בקודש ניסה לקרב רחוקים והפעם קידם מועמדים מאחדות העבודה כפיצוי על התפטרות רבין. כעבור ארבע שנים, בבחירות לכנסת העשירית, פרס כבר לא הצליח למנוע את בחירתי".
"למרות היותי חבר כנסת, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ביקשתי משר הביטחון שרון אישור להתגייס ליחידה שלי בצנחנים. אריק לא אישר. 'אם תיפצע, תיהרג, או חלילה תיפול בשבי, זה יהיה ניצחון גדול של האויב', טען. אם כך, החלטתי להתפלח ללבנון. לבוש במדים ישנים של מילואימניק הגעתי לקריית שמונה ותפסתי טרמפ על הג'יפ של יגאל לב המנוח, כתב 'מעריב' דאז. הייתי בקרבות בביירות כשראש הממשלה בגין הכריז שבשום פנים ואופן לא נתקרב לביירות".
גם חוק של יום חינוך ארוך לא בוצע אז. הרי תמיד יש דברים דחופים יותר, כמו תקציבים להתנחלויות ולחרדים וחלוקת המשאבים מעוותת לחלוטין. אגב, בבחירות 92' כבר הייתי מחוץ לכנסת. מאחר שהעברתי את תמיכתי לרבין, שאותו חשבתי כמתאים יותר לראשות הממשלה, אנשי מחנה פרס שמו עלי איקס".
"בבחירות 99' חברתי למפלגת המרכז, כשהייתי משוכנע שאהוד ברק עם כל כישרונותיו לא ראוי להיות מועמד לראשות הממשלה. חשבתי שעדיף לתמוך באמנון ליפקין–שחק, שנראה היה כדמות יותר מאחדת. 'אמנון, אתה צריך להיות ראש הממשלה', הייתי בין הקוראים לו. אבל כשנוצר ה'קוואטרון' בהנהגת המרכז עם איציק מרדכי, ליפקין–שחק, מרידור ומילוא, שאכלו זה את זה, הבנתי שלאמנון אכן חסר הקילר אינסטינקט להנהגה וחזרתי למפלגת האם שלי".
"אמרתי לו שדבריו מרגשים אותי ואיענה ברצון, אם כי בשני תנאים: שהוא ייתן את כל העזרה, ושהוא לא יראה את כתב היד לפני הפרסום. כשהספר 'עוף החול' יצא ב–2004, הוא היה בהתחלה מאוד נלהב. אחר כך היו שני דברים שהרגיזו אותו. 'מי אמר לך שיש לי מבטא פולני (מחקה אותו)?', שאל והתרעם שכתבתי שלא שירת בצה"ל. ככל שטענתי שזה מה שכתוב במסמכים בארכיון צה"ל, כולל היותו אזרח בזמן שכיהן כראש שירותי חיל הים.
"אני מכיר את ביבי מצוין. כשפעלנו למען שינוי שיטת הממשל בישראל, ביבי תמך בנו בניגוד לקו של מפלגתו. כשחששתי שהוא ייסוג מנכונותו לתמוך בנו, אמר: 'מיקי, מה אתם רוצים ממני? אני סטאר. מה כבר יעשו לי בליכוד, יזרקו אותי מהמפלגה? אני איתכם, אין מה לדאוג'. וכך היה.
"אני ממשיך להיות פעיל במפלגת העבודה, שבה עומד בראש 'הזרם המרכזי', החוג הכי גדול במפלגה. בימים אלה עומד להופיע בהוצאת ידיעות ספרים הספר 'קיצור תולדות ישראל', סיפורה של המדינה מאז הקמתה מנקודת מבט של היסטוריון. אני כותב תסריט לסרט, מרצה המון, נוסע בעולם ואיכשהו אני מוצא זמן לשחות ולצעוד. אני בכלל לא מרגיש בן 80. איך אמר פרס? (שוב מחקה אותו) 'גיל זה לא פשע'".
• • •
סיפרת הכל? אני שואל לבסוף את בר–זהר.
התרעות פיקוד העורף