זה קומם אותי באופן קיצוני ממש. הידיעה על כך שרגע אחרי הטבח הבלתי נתפס שנערך ביהודי פולין, פולנים נוצרים כעסו עליהם כי העזו להישאר בחיים. לא הייתה פה אפילו מראית עין של לקח, או נקיפות מצפון. בטח לא בעיירה קיילצה, שבה נרצחו, ב–4 ביולי 1946, 42 יהודים בעקבות עלילת דם שנפוצה בעיר נגד יהודים שלכאורה השתמשו בדם ילד נוצרי לצורך אפיית מצות. לא בימי הביניים. שנה אחרי תום השואה.
והגילוי המדכא הזה מחייב פעולה. לאומית ואישית. מגוחך לראות כיצד ממשלת הימין שלנו, המתגאה בחוזקה ובעוצמתה כנגד אויבינו המרים, ונוהגת לערוך השוואה קבועה בין האיום האיראני והנאציזם, מתנהלת באופן רופס ממש למול החרפה הזאת. ולא במקרה. כי בשנים האחרונות התהדק הקשר בין הימין הישראלי והימין האירופי. אותו ימין שבגלוי מתעב מוסלמים ומהגרים, ולכן מקורב אלינו, אבל בסתר מוסיף לשטום גם יהודים. לא בכדי המשמעות המקורית של אנטישמיות היא שלילת כל בני הגזע השמי. יהודים וערבים כאחד. אני מניח שגם האינטרס המדיני הצר של ישראל הוא לא לפתח סכסוך גלוי עם פולין בעת הזו. אבל זהו בדיוק אחד מהרגעים שבהם אינטרס צריך לסגת למול מהות. לא ייתכן שמדינת היהודים, שקמה בעקבות השואה, תגמגם למול מהלכים כל כך מקוממים.
וזה נכון לטעמי גם בתחום האישי. לאורך כל השנים סירבתי בתוקף לרעיון, השכיח מאוד מסביבי, של הוצאת דרכון פולני כדי לסדר לעצמי ולמשפחתי אזרחות אירופית. זה תמיד נראה לי כמו סוג של כניעה או חזרה לאחור. מה הטעם בהקמת מדינה משלנו אם בסוף אנחנו זוחלים על גחוננו בעבור הזכות לקבל הכרה רשמית מהמקומות שהקיאו אותנו מתוכם? והכל בעבור מה? אינטרס כלכלי? כמה קצר יכול להיות הזיכרון של עם שעבר טראומה מטורפת כל כך.
בדיוק מאותה סיבה אני גם מתקשה להבין ישראלים צעירים שעוברים לגור בברלין, רק משום שיותר זול שם. וזה נכון גם ביחס לפסטיבלי השואה ההמוניים שאנחנו מארגנים לילדינו על אדמת פולין. לפני כמה חודשים הייתי שם, לראשונה בחיי, וחלקתי בטור הזה את זעמי מאופן ההדרכה השערורייתי באושוויץ, שהדגיש בכוח את העובדה ש"לא רק היהודים סבלו". אני חושב שכל עוד המשטר הרשמי בפולין מתנהל באופן הזה, ראוי ללמד את הילדים שלנו על השואה כאן, במקומות כמו "יד ושם", ולא לשלוח אותם לספארי מחנות, שרק מעשיר את קופתה של פולין ומעניק לה לגיטימציה.
התרעות פיקוד העורף