כמה הערות בשולי האירוע הזה שתפס את החברה הישראלית, את הפוליטיקה הישראלית ואת העיתונות בעיצומה של טלנובלה פוליטית ומשפטית ענקית:
ראשית, דורון הרמן הביא סיפור עיתונאי ראוי מאוד, שלא חשוב כיצד הושג - אלא מה הושג. הוא בעיקר שידר שהתקשורת בישראל אמיצה, לא קנויה וחודרת גם לקודש הקודשים, למכשיר האישי של השופטת. שנית, אנחנו חייבים להיזהר מבית המשפט המהיר והקטלני הזה. לא כל הקורבנות לרגע מצליחים לשרוד את זה.
הטיפול באירוע היה מקצועי ומהיר, אולי מהיר מדי. יש חשיבות גם לתהליך. יש כאלה שיטענו שמן הראוי שהטיפול והחקירה במסרונים בין התובע לשופטת יתנהלו כראוי. הצדק צריך גם להיעשות וגם להיראות. אפשר להיות גאים בשרת המשפטים איילת שקד על ששינתה את דעתה בפומבי ביום שלמחרת, כשנחשפה למלוא התמונה ולא נגררה לספק לבוחריה ולמתלהמים מימין את מבוקשם: חנינה כללית לכל, וועדות חקירה ממלכתיות לחקירת נתניהו ועוד.
העניין הנוסף הוא אמון הציבור במערכת המשפט וברשויות אכיפת החוק: גם האירוע הזה, גם הטיפול הכושל בפרשת רות דוד וגם התנגדותם של הפרקליטים למוסד ביקורת - לא מוסיפים לאמון הציבור במוסדות החשובים הללו. סביב שולחן המטה הכללי של צה"ל יושב רמטכ"ל אחד, ראש אמ"ן אחד, מפקד חיל אוויר אחד ושני מבקרים: אחד של צה"ל, והשני של מערכת הביטחון.
2. שווה לחקור כיצד מאז ומתמיד הייתה תנועת העבודה לביתם הפוליטי של רוב הפורשים הבכירים מצה"ל וזרועות הביטחון. ייתכן שהדבר נובע מהעובדה שינקו זאת מבית הוריהם ושמפא"י וההתיישבות העובדת הייתה ערש ילדותם וייתכן כי ראו בדוד בן־גוריון, משה דיין, יצחק רבין, שמעון פרס ואחרים מקור להערכה ומודל לחיקוי ולהזדהות.
השבוע הוא קיבל למפלגה שורת קצינים בכירים במילואים שהביעו תמיכה בעבודה, אולם בישראל 2018 דרוש הרבה יותר. גם גבאי וגם יאיר לפיד (ששניהם יצטיידו בקרוב בגנרלים בכירים) יצטרכו להציג לציבור תוכניות מפורטות בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, ובתחומים נוספים שמעניינים את החברה הישראלית.
התוכנית צריכה להיות קצרה, ברורה, ניתנת למדידה על פי לוח זמנים ולגעת בנושאים הנוגעים לפרט ולמדינה. בבסיס יצטרכו גבאי ולפיד (ואחרים) להציג שניים־שלושה יעדים מרכזיים שעליהם יתחייבו בפני הציבור (כשם שעשה אהוד ברק ב־1999, עם ההבטחה לצאת מלבנון בתוך שנה).
נכון, איכויותיו וערכיו ודמותו והתנהלותו של העומד בראש הרשימה ואיכותה של רשימת המועמדים שהוא מוביל חשובים מאוד. גם רקורד העשייה של המפלגה ומנהיגיה, יושרם ואמינותם. אבל זכותו וחובתו של הציבור לדעת מראש לאן ואיך הם מתכוונים להוביל. ייתכן שהמילה "מצע" היא ישנה וארכאית, ולאף אחד אין כוח לקרוא את ה"סדינים" שהיו מפרסמים בעבר, אבל רשימה קצרה של התחייבויות בנוגע לסדר העדיפויות, הדרך ולוח הזמנים היא מוצר צריכה בסיסי שצריך לדעת לספק לחברה הישראלית באחת התקופות הקשות והמורכבות בתולדותיה.
3. לפחות עבור מבצעי המחקרים והסטודנטים לעתיד צריך לכתוב את הדברים הללו בצורה ברורה: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שמאפשר לטבח בסוריה להימשך כל כך הרבה שנים; שמאפשר לרוסיה להתבסס במזרח התיכון; שמאפשר בחדלונו לאיראן להקים בסיסי צבא בפאתי דמשק; ומאבד את אחיזתו והשפעתו במזרח התיכון - מאבד את מעמדו של מוסד הנשיאות האמריקאי כמנהיג העולם החופשי.
4. בנוף העכור בחלקים רחבים של הפוליטיקה הישראלית, חסרה לי דמותו של שאול מופז. נכון שהוא לא פוליטיקאי מושלם, ונכון שעשה טעויות פוליטיות, אבל מופז הוא אדם ערכי, ישר, הגון, שמעולם לא "עשה לביתו" וכל חייו שירת את המדינה. העובדה שהוא לא פוליטיקאי "מקצועי", בעיני לפחות, היא נכס.
5. אין לי כל היכרות עם שופטי העליון החדשים שמונו השבוע, אבל יש לי היכרות עם חבר אישי שלא מונה - עו"ד ציון אמיר ובירכתי אותו השבוע על אי מינויו. אני חושב שהוא עורך דין מוכשר מאוד, המשמש גם כנשיא בית הדין לערעורים של לשכת עורכי הדין וגם כיו"ר הוועדה במשרד הפנים לטיפול במבקשי מקלט מדיני ועוד. אמרתי לו שבלי לזלזל בשופטי העליון, שאותם יש להעריך ולהוקיר, הרי שלאחד כמוהו עדיף תמיד להיות "מועמד לעליון" מאשר שופט בפועל.
וישנם רבים וטובים שביקשו שלא להיקבר בחלקת "גדולי האומה", אלא בתבנית נוף מולדתם או בתוך עמם:
חיים ויצמן ורעייתו ורה במכון ויצמן, דוד ופולה בן־גוריון בשדה בוקר, אפרים ונינה קציר בבית העלמין ברחובות, עזר ויצמן - ליד בנו שאולי ז"ל בבית העלמין באור עקיבא, מנחם ועליזה בגין בהר הזיתים, משה וציפורה שרת נטמנו בבית קברות טרומפלדור בתל אביב, יצחק בן צבי ורחל נטמנו בהר המנוחות בירושלים, סוניה פרס בבן שמן ושמעון פרס בהר הרצל, דב ורחל שילנסקי נטמנו ליד קבר בנם בקריית שאול, אריאל שרון ורעייתו לילי בגבעת הכלניות, קדיש לוז בקיבוץ דגניה ועוד.
חשבתי עליהם, הם "גדולי האומה" לא פחות מהרבים והטובים שקבורים בחלקה בהר הרצל ואולי טיפה אחת יותר. תזכרו גם אותם.
7. כשהייתי בן שנה אמא ואבא חיפשו אותי לערבי, וכשהייתי בן שנתיים כבר הופקו הלקחים וחיפשו אותי לשוטר עם שפם מודל אלשיך. פעם היו מחפשים ילדים לשוטר, לחייל ולאחות רחמנייה, וכיום לסופרוומן, לכוכבי־על או לסושי.
כשהייתי בן 8 לקיתי בצהבת ואשפזו אותי בבית חולים הדסה, ששכן ברחוב בלפור בתל אביב. זה היה בשבוע של פורים. יום אחד אני רואה מבעד לחלון את ילדי העיר מחופשים ונוהרים עם הוריהם במורד הרחוב, אל רחוב אלנבי, כדי לצפות בעדלאידע. ואני לבד; אבא בעבודה ואמא בבית מטפלת באחי הקטן. לא התאפקתי.
חמקתי למדרגות, משם לרחוב ועם ההמון אל רחוב אלנבי, מצויד בסקרנות של עיתונאי לעתיד ובפיג'מה של בית החולים שנראתה כמו תחפושת. העניין הוא שלא היו אז מצלמות אבטחה ולא מאבטחים. חיפשו אותי במשך שעות עד שנמצאתי איכשהו בשעות אחר הצהריים שמח וטוב לב, והוחזרתי אחר כבוד למחלקה. זה היה אחד מימי הפורים הטובים בחיי.
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף