כך נגוז לו חלום רפואת השיניים. לעיתונות הגעתי לגמרי במקרה. חיפשתי עבודה, ובהיותי ברמנית ומלצרית גרועה ביותר, הבנתי שזה לא עסק להמשיך לסמוך על טיפים שהיו מבוססים בעיקר על החמלה של הלקוחות שראו אותי מתכתשת עם מכונת קפה ומנסה לשכנע אותם שהרבה יותר טוב לוותר על הקפה ולשתות סודה. “תשמעי", אמר לי מישהו. “מחפשים בעיתון ‘כל העיר’ כתבים".
“כל העיר" של אז, בתקופת מלכות ירבעם, היה עיתון לוחמני עם שיניים של קרוקודיל, ואני הייתי בקושי חיילת משוחררת, מדריכת פסיכומטרי עם שורה אחת בקושי ברזומה. משהו קסם לי למרות זאת. מהר מאוד נשאבתי לעניין כי עיתונות, יודע כל מי שעוסק בתחום כפוי הטובה הזה, היא לא חיידק שנדבקים בו. היא וירוס ללא מרפא. זכיתי ללמוד מטובי הכותבים והעורכים בארץ, למדתי איך לזהות סיפור ולהקשיב גם אם נדמה שמאחורי הלהג האינסופי לא מסתתר דבר, והבנתי שבעצם נולדתי למקצוע הזה - שמהווה את נקודת המפגש בין שני הדברים שאני הכי אוהבת בעולם: בני אדם ומילים.
“התקשורת" הפכה לסוג של מפלצת מרובת זרועות. כאילו אנחנו מקשה אחת, ולא אינדיווידואלים שעובדים בתחום. אז שיהיה ברור: בתקשורת יש אנשים נפלאים, ויש גם נבלים כמו בכל תחום אחר, ולו בשל העובדה המצערת שבין בני אדם תמיד יימצאו נבלים גדולים. בתקשורת, כמו בכל תחום אחר, יש עצלים גדולים, אבל גם אנשים חרוצים, יש חצר ביזנטית (להלן: “טאלנטים") ושדרת עבדים מסורים למשימתם, ולא משנה מה היא גובה מהם.
אז את, שאומרת לילד שלך “אל תדבר ליד אמא של יאיר", ואתה, המדליפן הראשי של המשרד הממשלתי ההוא, שהעזת לעמוד מולי ומול ילדיי ולספר כמה התקשורת פה היא אשפה, ואתה, שנעוץ כמו מסמר בלי ראש במהדורות החדשות ובתוכניות האקטואליה ומקשקש בלי הכרה: חביבי, יש פה מישהי שרצתה להיות רופאת שיניים וויתרה, כי היא סירבה לקבל את הרעיון שיפתחו עליה פה. את כולכם אני זוכרת מצוין. אני זוכרת בדיוק מתי ניגשתם לבקש עזרה ממני ומחבריי. כן, גם אתה, שדאגת לשלוח את יועץ התקשורת שלך כדי שיספר כמה אהבה יש בינך לבין רעייתך, בניגוד לשמועות על החוזה הדרקוני שמסמר אותך אליה. עם יד על הלב - נשבר לי, ואני מרשה לעצמי לדבר גם בשם חבריי, להיות שק החבטות שלכם. הרי אתם לא באמת רוצים שנספר הכל. תנו לנו לעבוד בשקט, עזבו את הילדים שלנו, תגידו תודה ותשמרו על חובת השתיקה.
התרעות פיקוד העורף