בשני הפרקים הראשונים מככבים בן־גוריון ואשכול, עם נגיעות של פרס, דיין וגולדה. בלי בוטוקס, בלי פילאטיס, בלי איפור־שיער ועם הרבה גלוטן. זקנים, מקומטים, לא אסתטיים במיוחד, גבות סוררות שמעולם לא סודרו. הם הסתובבו עם כרס ונעליים אורתופדיות בגיל 60, ולא טענו שזה ה־40 החדש. דיברו מהנשמה, ולא השתמשו בססמאות שנהגו על ידי צוותי קריאייטיב משומנים. כך נראים מנהיגים משמעותיים.
היום יש מצד אחד מפלגת אופוזיציה רפה, שמקיימת ועידה כדי להכריז על מחויבות לפתרון שתי המדינות, ולמדינה יהודית ודמוקרטית. יש להם את זה בססמאות קצת יותר לעוסות לעייפה? מהצד השני יש שלטון שבמקרה הטוב יודע לתחזק את הקיים. המציאות היא שאף אחד לא מציע פתרון ארוך טווח לתהלוכות, להפגנות החמאס, לאיומים מצפון, לעוני, ליחסי החוץ, לחוסר השוויון בין המגזרים ולימי הזעם. מבחינת האופוזיציה הכל נורא ואיום, ומבחינת השלטון הכל מושלם.
אין פלא שאנחנו מתגעגעים למשילות אמיתית, אבל כשצופים בראשית המנהיגות הישראלית, אפשר לראות גם מאילו עובדות אנחנו מתעלמים.
האם המנהיגים דאז היו שורדים את התקשורת האכזרית של היום? את הרשתות החברתיות? אולי. מה שבטוח - אבותינו לא ספרו לייקים, וגם לא התעקשו להישאר בשלטון לנצח ובכל מחיר. אפילו בן־גוריון ידע מתי ללכת. וכשרצה לשכנע, אמר: "אינני מתיימר שהעם בכיסי, ואינני יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע, כך נדמה לי, מה רצוי לעם". למי היום יהיה אומץ לומר כאלה מילים?
אולי מה שהכי חסר בעידן המולטי־מדיה הוא קצת צניעות. אין ספק שמה שיש לנו בשפע זה אגו. אוף, כמה אגו. בנאומים, בתגובות, בפרסומים, בהצהרות, בביטחון המופרז, וכן - גם באג׳נדות העיתונאיות. כולם יודעים מה העם רוצה, והכל ברור ונחוש, אין שום ספקות.
56 המנדטים של מפלגת העבודה של פעם הם היסטוריה. היום 30 הם חלום רטוב. כשמדברים על אחדות, זה כי צריך עוד איזה פרומיל בסקרים. המציאות המפולגת מייצגת אווירה ציבורית מורעלת, של שני מחנות פופוליסטיים שלא מוכנים להתפשר על כלום. לא על הסכם שיפתור את בעיית המסתננים, לא על הגבולות הנכונים בין הרשויות, וברור שגם לא לגבי מה עושים עם ארבעה מיליון פלסטינים. הכל ברמת "הכל או לא כלום". מוות על קידוש השם, ושהשאר יתפוצצו. כל התפשרות מתפרשת כחולשה, בעוד חוסר היכולת להתפשר ולהתקדם הוא החולשה האמיתית שתוקעת את כולנו. מתעקשים על הכל ונשארים עם הכלום.
התרעות פיקוד העורף