סטיב מקווין היה מבוגר בשישה שבועות מקלינט איסטווד. הוא חי מהר, מת צעיר והשאיר גווייה יפה. מקווין מת בגיל 50 ב–1980, ואם היה מאריך ימים כאיסטווד, יש סיבה טובה להעריך כי היה ריאקציונר פוליטי כמותו, קשיש דמנטי, מדבר לכיסאות ורפובליקני. מקווין היה בעד המלחמה בווייטנאם. התגאה בשירותו במארינס (בימי שלום). תמך בריצ'רד ניקסון וסירב להצעה לשחק את קפטן ווילארד ב"אפוקליפסה עכשיו".
מושא קנאתו היה פול ניומן - אף שמקווין ניצח בתחרות העיניים הכחולות - שהיה ליברל רחב אופקים והשתתף במצעדי המחאה עם מרטין לותר קינג. מקווין לעג למרלון ברנדו ונהג לחקות את סגנון ההגשה הממולמל שלו. לא במקרה היה גם ברנדו פעיל שמאל פוליטי. בדרך שבה אנו כרוכים אחרי החיים, קשה לראות את היתרון המיתי והאייקוני בתאריך התפוגה המוקדם של מקווין. לא כל המחקרים המלומדים יאשרו זאת, אבל בחלק משנות ה–60 וה–70 היה מקווין כוכב הקולנוע האמריקאי הגדול בזמנו.
מקווין חלה בזן קטלני ביותר של סרטן ריאות הנגרם לרוב מאסבסט, ובשנת חייו האחרונה התגרש מאשתו השנייה אלי מקגרו - שאותה כייס מהמפיק בוב אוונס בעת צילומי "הבריחה" של סם פקינפה, נישא לברברה מינטי וחיפש תרופה במיני שיקויים, חוקנים, דיאטות ותמצית גלעיני משמש בקליניקה של מרפא שרלטן במקסיקו. טוב מקווין המת כבר 36 שנה על פני ישיש גריאטרי כבוי הממחזר את עברו.
השנה ימלאו 50 ל"בוליט", הסרט שבו היה מקווין הגיבור והמכונית הגיבורה. צילומי הסרט החלו באפריל 1968, ולא בחדווה אני מציין שאהבתי אותו כבר בזמן אמת ושהוא אחד הסרטים הנדירים משנות ה–60 המרופטות, שלא הזדקן ולו בפריים אחד. אינני זוכר מדוע, אבל פריים צלולואיד מאחד העותקים הישנים של "בוליט" ממוסגר ותלוי אצלי על הקיר. מגיע גיל שבו רצוי לא להתבייש במי ובמה שאנחנו או להסתיר את העדפותינו התרבותיות. אם אינני טועה, ראיתי את הסרט בקולנוע "הוד" שאת הפסאז' שלו אהבתי, ואם אינני טועה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הפילגש ב"בוליט" - סן פרנסיסקו, העיר הכי פוטוגנית בעולם. שבע שנים לאחר מכן, בקיץ 1975, התחלתי ללמוד בסן פרנסיסקו. לא תמיד ברור מה השפיע עלינו. בבחירה בין NYU ו–SFAI שאליהם התקבלתי, לא הייתה שאלה כלל.
"בוליט" הוא מהסרטים שהופכים ברבות השנים יותר מאשר נקודות ציון קולנועיות ותחנות תרבות. "בוליט" הוא לוויין עם תוחלת חיים ארוכה ביותר, המקיף את חיי ורועם להנאתי. סרט שהוא הפוגה, קצת בית ותמצית שמורה היטב של חמש שנים מחייו של שחקן קולנוע שאין לי בעיה להודות שהיה משהו כובש, חד–פעמי ונדיר בנוכחותו ובהחלטתו העקרונית והאינסטינקטיבית (אני מניח), לדבר כמה שפחות ולנצל את יתרונו היחסי של המדיום הקולנועי: תן למצלמה לעשות את העבודה, נאומים ארוכים מדי ישדדו ממך את הכריזמה.
מקווין שיגע אותו. הם מתנדבים לנהוג בכרכרה לקבור את המת; ברינר מעביר סיגר מצד אחד של הפה לשני, ומקווין, כאילו שקוע בעולמו, מרשרש בתרמילי רובה הציד ליד אוזנו לפני שהוא מכניס אותם לקנה. האקדח שלו גדול משל האחרים, התנועה שלו בפריים היא בלט מינימליסטי של יעילות. הוא מסיר את המגבעת ומתבונן בה, מעצב אותה מחדש. הוא נשען על עץ ומרווח את האקדח בנרתיק. הוא מוקף בעילית המאצ'ואיסטית של התקופה, ואף אחד לא נוגע בו.
התרעות פיקוד העורף