מאז ומתמיד הוויכוח האמיתי בקרב העם היהודי לא היה בין ימין לשמאל, לפחות לא כפי שהוא נתפס ברוב מדינות המערב הדמוקרטי. הוא גם לא היה בין יונים לנִצים. קו השבר בעולם היהודי אפילו לא עבר בין חילונים לדתיים. הוא עבר תמיד בין אנשי חזון ומעוף לבין פסימיסטים קטני אמונה. מתחילת דרכה התמודדה התנועה הציונית עם שתי בעיות במקביל: הלאומית והאישית. היא נולדה, התחזקה וצברה תאוצה בזמנים שבהם הדילמה של מנהיגים יהודים ואנשי רוח רבים הייתה אם להתמקד בהצלת העם או בהצלת האנשים. רבים האמינו אז שצרת היהודים תגיע אל קצה בשוך צרת היהדות, שהגיע הזמן לעשות הפרדה המונית בין העם היהודי ליהדותו. הרצל עצמו השתעשע בצעירותו, כמו רבים אחרים, ברעיון של התנצרות המונית כפתרון לבעיה היהודית.
לישראל כמדינה חזקה, בעלת כלכלה יציבה, המתאפיינת בחדשנות טכנולוגית, שמכל העולם עולים אליה לרגל כדי ללמוד איך היא עושה את זה - יש הרבה מה להציע. כפי שאנו יודעים להתגייס כשעתיד המדינה נמצא בסכנה, כך אנחנו צריכים להתגייס כשעתיד האומה בגולה נמצא בסכנה. אם תהייה כאן התגייסות מלאה ויוצגו חזון ותוכנית עבודה עתירת דמיון ותעוזה - נצליח לא רק לבלום את ההתבוללות ההמונית של יהדות ארה"ב, אלא אף ליצור מגמה הפוכה של התחזקות, חזרה לשורשים ואף ויתור על הישיבה בגלות ועלייה ארצה.
התרעות פיקוד העורף