השבוע התחיל מאוחר כרגיל. כולם היו בהלם לקטוז. רוברט ברח לאמריקע כדי לקנות איזו חושה בדטרויט; ברזי חגג אסרו חג בים המלח, כי רק הוא יודע שיש מבצע כזה, ורק הוא מסוגל לפתור סודוקו בתוך בריכת המלח ולהיות ארבע שעות בתוך המים. במקביל הוא מאזין לתוכניות אקטואליה עם אוזנייה מהסלולרי. צוותי החירום של המועצה האזורית תמר עדיין לומדים את המפגע שמגיע אליהם אחת לחודש, ויפרסמו מסקנות ראשוניות לקראת שמחת תורה.
ואז ראיתי אותו וגם שמעתי. עצבני, ושואג על החשמלאי. "מה זה 'אני בקרוב אצלך?', כמה קרוב? אני מחכה לך שעה ואתה אומר לי תירגע? דגנרט שכמוך, תגיע מיד". אהרל'ה, מה זה המחדל הזה? למה אין מזגן ווינטלטור? איך אין לך ספק כוח חלופי? "קוף, תעזוב אותי, אני מתחנן. יש לי תחנת כוח גרעינית אחורה, אבל אין חשמל להפעיל אותה. תסביר לי, בשביל מה חברת החשמל משקיעים בפרסום? יש להם מתחרים? הם כמוני, צריכים להתמודד עם חומוסיות אחרות? אני לא מבין. אם הם לא יפרסמו, מישהו ייקח להם את העבודה? שעה אני מתקשר ולא מגיע לבנאדם, רק לתקליט".
"אני לא מבין בזה, קוף. אני לא פרשוין כמוך, שמבין בהכל. אני יודע חומוס וזהו. בלדבר אני אלוף כמוך, גם אני יודע להיות כלומניק. אתה זוכר ביום רביעי את הבדיקות, כן? אל תשכח. בשש וחצי בבוקר אני אוסף אותך. אם אתה ישן, אני מעיר את כל הבניין. תגיד לי עכשיו אם אתה בא, או לא".
הוא המשיך לצחוק, אבל אז המוקדנית שאלה איפה הטפסים של המידע הרפואי.
"רון, אתה התנדבת למחקר, אז צריך הרבה מבחנות". אני? התנדבתי? בחיים אני לא מתנדב. וואו, אלוהים אדירים. איך הגעתי בלי כיפוש לכאן? מה פתאום אני חותם לבד? שש שנים לא חתמתי על מסמך! הסיוט נגמר, ואפילו נתתי שתן עצמוני.
ואז הוא שלח אותי לארגומטריה במאמץ. השקעתי את הנשמה ב־12 דקות על המכשיר, ונתתי הופעה של אוסיין בולט, קווין יאנג ומו פארה ביחד, עם פרפורמה משובחת של פרופ' שאול לדני, ההלך המיתולוגי שלנו.
דווקא הפנימאי היה יותר סימפתי מהקרדיולוג, אבל גם לא אהב שאני מעשן. הוא דפק ולחץ על כל רקמה בגוף, ואחר כך שאל אם כבר אכלתי ארוחת בוקר.
בטח, פרופסור, יש לי רק תלונה על היעדר אספרסו.
את הפה ולסת, עיניים וספיקת ריאות עברתי בהצטיינות יתרה רק מהפיחדון של קיצור קיבה. הכליות שלי גם מתוקות מאוד. בשמיעה קצת פישלתי, והטכנאית אמרה שאני אפעס קצת חירש באוזן שמאל "בתדרים מסוימים". בסדר, יקירתי, אני 37 שנה עם אוזניות, יוני ופרימו צורחים לי כל יום שעתיים. לדעתי, אני גיבור שאני בכלל עוד שומע. "אני מציעה שתבדוק את זה אצל מומחה. יש לו עוד מכשירים".
לא האמנתי שזה קורה לי. הכאב היה עצום, לדעתי הוא דחף לי ארבע אצבעות, מינימום. הוא סיים, זרק את הכפפה, ואני התגלגלתי מצחוק, כי ככה אני בטראומות. הייתי מטונף מג'ל, ואמרתי לדוקטור: לפחות היית משקיע בי בבאדי־באטר. מה זה הג'ל הזה? "מר קופמן, תודה רבה. הפרוסטטה קטנה וחמודה. תהיה לי בריא וחזק. תפסיק לעשן, לא לעולם חוסן". דידיתי החוצה. אהרל'ה התפוצץ מצחוק. "נו, איך היה? אני רואה שמאוד נהנית חחחחח. אוי, אתה הורס. חחחחח".
התרעות פיקוד העורף