בורות ואטימות מקשרות בין דברי פרדו על איראן לאלה של סובול על תושבי עזה

כך אמר, לא פחות ולא יותר. דהיינו הרצון שלא להרגיז ולהקניט את האויב הכי חריף ומסוכן שלנו הוא השיקול העליון של מי שהיה ראש המוסד, והוא עדיף בעיניו על פני שיקולים אחרים הנוגעים לאינטרסים המדיניים, הביטחוניים וההסברתיים של מדינת ישראל. התקשיתי לרדת לעומק הגיונו של ראש המוסד. אין מדובר במצב שבו הבסנו את איראן במלחמת דמים, ואנו מצווים לנהוג בה במידת הרחמים ולא להשפילה עד עפר. אנו בעיצומו של מאבק, חלקו אלים, שבו לאיראן אין סייגים ברצונה להשפיל ולהסב אבידות, זולת סייג היכולות.

מה משותף לכל אלו, ולתופעות דומות אחרות שאנו עדים להן חדשות לבקרים? החוט המקשר הוא רצון הפייסנות, השאיפה לפיוס וריצוי האויב עד כדי נכונות ללכת לקראתו על חשבון האינטרסים של בני עמך. ממה זה נובע? להערכתי מתוך שלושה גורמים מרכזיים:

הראשון, שבו לוקים רבים מאיתנו, ובעיקר ארגוני מודיעין, הוא הפרויקציה. יש לנו הטיה מובנית להביט בראי, לראות את עצמנו ולדמות שאנו רואים את היריב שלנו. אנחנו מטילים עליו את המחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את התרבות שלנו, את עולם הערכים שלנו. ההמחשה החיה ביותר היא האמירה השכיחה: “מה, האמא שלהם לא כמו האמא שלנו? מה, היא רוצה שהבן שלה ימות?”

השני, פשוט בורות, אי־ידיעה מה באמת מתרחש בצד השני, מה לומדים ילדיו. זאת בורות שמתלווה אליה נאיביות, מאמיתית עד הגובלת בטיפשות.

השלישי, היפוכו של דבר, אטימות קונצפטואלית עמוקה ביותר המורידה מסך כבד על תמונת המציאות.

ואולי גם מה שאמר צ’רצ’יל על הפייסן: הוא זה שמאכיל את התנין ומקווה שהוא יאכל אותו אחרון. והערת סיום: איני מתייחס לקיצונים שבקיצונים, שהוציאו עצמם, לדעתי, מהכלל. כמו, למשל, נשיאת הקרן לישראל הדוגלת בחזרה לגבולות החלוקה של 1947 והחזרת כל הפליטים; או הכת המשיחית של עיתון “הארץ”, המטיפה למדינה שאינה מדינת העם היהודי; או הכתות המשיחיות החרדיות הכופרות בזכות קיומה של מדינה יהודית, ולהבדיל מוכנות להרחיב את גבול ישראל עד הירדן.