במוצאי שבת חזרתי מעט לפני חצות מההפגנה נגד חוק הלאום בכיכר רבין בתל אביב. באוויר הייתה תחושה של סיפוק רב, אך כזו שמהולה גם בחשש. החברה הישראלית נתנה רוח גבית לעדה הדרוזית במלחמתה הצודקת לשוויון. אך לא פחות מאשר החיזוק שנתן הרוב למיעוט, נראה כי רבים בחברה הישראלית תולים כעת תקווה בעדה הקטנה, שתשמש כחוד החנית במאבק על הפנים הדמוקרטיות של ישראל, שהולכות וצוברות עוד ועוד כתמים. אלא שאיש אינו יודע מה ילד יום. הקרע עם הדרוזים מונח לפתחו של נתניהו. בשל שיקולים פוליטיים הישרדותיים, לא נראה כי הוא ייסוג מהחוק. העדה הדרוזית, לעומת זאת, גילתה את כוחותיה. רבים מאנשיה מתנגדים לניסיונות לקנותם במה שהם רואים כנזיד עדשים.
שקד, סמוטריץ' ומחוקקי חוק הלאום אינם מסוגלים לדמיין מציאות שבה הציונות חיה ונושמת בשיתוף פעולה מלא עם זכויות שוות (גם התיישבותית) ועם שפה ערבית רשמית. מעבר לכך, יש יסוד סביר להניח כי החוק אף אמור לפלס דרך למדינת אפרטהייד. כלומר, למימוש תוכניתו של הימין הקיצוני לסיפוח יהודה ושומרון, תוך שימור מעמדם הנחות של שלושה מיליון פלסטינים, פן יידרשו להפוך אזרחים שווי זכויות ויקברו את אופייה היהודי של מדינת ישראל.
ולבסוף, אם החוק היה הצהרתי בלבד, הרי שלא הייתה אמורה להיות בעיה למנסחיו להוסיף את המילה הפשוטה "שוויון". חוק העוסק בזהותה של מדינה, בעיקר כזו שאזרחיה אינם עשויים מקשה אחת, חייב לכלול בצד הגדרתה הלאומית המרכזית הבטחה לכיבוד שווה של דתם, זהותם וזכויותיה של מיעוטיה. במיוחד אם חסרונה של הבטחה זו פוגע ברגשותיהם.
התרעות פיקוד העורף