זו בדיוק התפיסה שהובילה אותנו לעסקת שליט. אותה הבנה שחמאס לא יוותר על שחרור מאות מחבלים, ואם אנחנו רוצים להתקדם במגעים מולו, ברור שאנחנו צריכים להיות בצד המוותר, או אם לדייק יותר, בצד הנכנע. ההתגייסות הרחבה אז לטובת הגישה הזו, הכריעה בסופו של יום את ממשלת ישראל, והביאה אותה לעסקת דמים רעה ובלתי מוסרית. המחבלים ששוחררו בעסקת שליט, צריך להזכיר, היו אחראים לרציחתם של לפחות שבעה ישראלים: ניצב משנה ברוך מזרחי, שלושת הנערים – נפתלי פרנקל, איל יפרח וגיל־עד שער, דני גונן, מלאכי רוזנפלד והרב מיכאל מרק.
האחריות להחלטה ההיא ולהשלכותיה מונחת על ראשו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוביל את העסקה. אם אין לו עניין לשוב על הטעות הקשה הקודמת שלו, הוא צריך לאמץ בשתי ידיים את המדיניות שמציעה משפחת גולדין. את משפחת גולדין המדינה הייתה צריכה לשאת על כפיים, ולו משום שהיא מנסה לסייע לממשלת ישראל להציב רף חדש. אחרי שנים שבהן משפחות שכולות דרשו את יקיריהן, חיים או מתים, בכל מחיר, באה משפחת גולדין ואומרת באומץ ראוי להערכה: "אל תשחררו מחבלים חיים עבור בננו. במקום זה, תפעילו מנופי לחץ על חמאס".
כי בסופו של דבר, יש רק שלוש אפשרויות: הראשונה, לוותר על החזרת הגופות, אינה באה בחשבון; השנייה, ללכת שוב לעסקאות יקרות, ירדה כנראה מהשולחן כלקח מהמחיר ששילמנו בעסקת שליט; ההתפכחות מההחלטה המופקרת ההיא, חייבת לעבור דרך האפשרות השלישית והיחידה ההגיונית - מאבק נחוש להחזרת גופותיהם של הדר ואורון עם הצבת כללי משחק חדשים. החזקת חיילי צה"ל, חיים או מתים, אין לה תמורה. יש לה מחיר.
התרעות פיקוד העורף