כן, כולנו מחבקים אותם. כן, כולנו מוקירים אותם. כן, כולנו רואים בהם אחים לדם. אבל מה, לעזאזל, בין זה לבין חוק הלאום? כתוב בו משהו נגד הדרוזים? כתוב בו שממחר הם יהיו פחות ראויים לחיבוק? זה באמת מרגש לראות את התמונות מבתי העלמין הצבאיים, ולזכור את המחיר ששילמה העדה הזו במלחמה על הגנת המדינה, אבל עם כל הכבוד לזה, כשעיתונאים מוותרים על דיון רציני ומחליפים אותו בסיפורים על "הדרוזי שלהם" - ההוא שלמד איתם, ההוא ששירת איתם, ההוא שאח שלו נפל בקרב - ואפילו לא מתאמצים להסביר איזה שינוי יעבור על הדרוזי הזה שלהם בעקבות החוק, הם אחראים לשיח רדוד. כך העיתונאים, כך דוברי צה"ל לדורותיהם, כך הסופרים והיוצרים והאינסטלטורים ואני לא זוכר מי עוד הוציא הודעת חיבוק מטעמו לעדה.
אתה שומע את אמל אסעד ושואל את עצמך כמה חצוף צריך אדם להיות כדי לקבל את מה שהוא מקבל מהמדינה ולטעון לאפרטהייד, וכמה אידיוטים אנחנו יכולים להיות כדי לשמוע אדם כמוהו - שהגיע לתפקיד בכיר בצה"ל, ושכיהן כדירקטור בתעשייה הצבאית, ובתעשייה האווירית וברשות שדות התעופה - ולא להגיד לו שהוא עצמו ההוכחה הכי טובה לשטויות שהוא מדבר.
טוב יעשה בנימין נתניהו אם בניגוד לאלה, ידע שלא להתכופף. לו אני במקומו, הייתי מדפיס את החוק הזה בכמה מיליוני עותקים ומחלק ברחובות. שיקראו אזרחי ישראל את נוסח החוק, ויבינו בעצמם עד כמה שוטפים להם פה את המוח.
התרעות פיקוד העורף