אחד המשרדים מעוררי התמיהה בממשלה הנוכחית, שאינה מאמינה בערך השוויון על מרכיביו השונים, הוא המשרד לשוויון חברתי. זה עשור מנהיגה ממשלת הימין ונתניהו בראשה מדיניות של הוצאה ציבורית נמוכה, שמתבטאת בין השאר בקיצוץ בשירותי החינוך, הבריאות והרווחה, ושל הפרטת שירותים חברתיים.
ההוצאה הציבורית בישראל היא מהנמוכות במדינות ה־OECD. הדבר ניכר בפקקים הארוכים, בעומסים הקשים בבתי החולים, בכיתות הצפופות (עדיין), בתשלומי הורים גבוהים ועוד. עובדה זו דוחפת אזרחים בעלי ממון להוציא מכיסם הפרטי כסף על מנת לרכוש לעצמם ולילדיהם שירותים איכותיים יותר של תחבורה, חינוך, סיעוד, בריאות וכדומה; צעד שמוביל להגברת הפערים בחברה הישראלית ולהעמקת אי־השוויון, שהוא מבין הגבוהים במדינות המערב.
על פי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהתפרסם בדצמבר 2017, ההוצאה הציבורית בישראל עמדה ב־2015 על 39.7% מהתוצר לעומת 44.8% בממוצע במדינות ה־OECD. מדד ג'יני לאי־שוויון בישראל עמד ב־2016 על 0.347, והמדד לאי־שוויון בממוצע במדינות ה־OECD עמד על 0.315. אי־השוויון בישראל נמוך רק ביחס לארצות הברית, צ'ילה, טורקיה ומקסיקו.
חינוך פרטי הוא אחד ממחוללי הפערים החברתיים. הוא מרוקן מבתי הספר הציבוריים ילדים שבאים ממשפחות חזקות ומפנה תקציבים ציבוריים אל מוסדות פרטיים. מעבר לכך, הוא פוגע במרקמים של שכונות, בתחושת הסולידריות הכלל־ישראלית ומסמן מעמדות במרקר בוהק. המעשה של גמליאל חמור הרבה יותר בעיניי ממעשהו, למשל, של שר התחבורה, שככל הנראה אינו ממש יודע נסיעה באוטובוס מהי. חינוך הרי אינו עניין טכני. חינוך כולל בתוכו ערכים, תחושת שייכות וגיבוש חברתי ותרבותי. מספיק להסתכל על האנרגיות שמשקיעים הורים חילונים בניסיון להשפיע על תוכני הלימוד בבתי הספר הממלכתיים כדי להבין את משמעותו המהותית. אלו הורים שבוחרים להשפיע בתוך המערכת, ולא להפנות לה גב.
שרה ששולחת את ילדיה לחינוך פרטי מבדלת את עצמה ואת משפחתה מהחברה הישראלית, מביעה אי־אמון בוטה באחת המערכות הציבוריות הגדולות ביותר שלה ותורמת לאי־השוויון החברתי. שרה כזו, שמצהירה על שאיפתה להנהיג את משרד החינוך, אינה פועלת כנציגת ציבור, אלא כשליטה טכנוקרטית השואפת למשול מלמעלה באזרחיה בלי ללכלך את ידיה בחייהם, לא כל שכן להכיר אותם מקרוב. מעבר לזלזול בציבור הישראלי, כך נראית לתפיסתי שחיתות מוסרית.
התרעות פיקוד העורף