בתמונת המציאות שברק מצייר יש קווי דמיון, בעיניי, למגילה. שני מחנות ניצבים זה מול זה: המחנה האחד הוא לאומני אפל, קנאי, שהחזון שלו הוא יהודי משיחי הרואה בשליטה על כל ארץ ישראל את היעד הגדול, ואת חידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש. מנהיגו הוא נתניהו. זהו מחנה הבוגד בכל ערכי הציונות; הדבק המלכד את זהותו הוא האויבים מבחוץ ומבפנים. המחנה השני הוא המחנה שיש לו “לאומיות בריאה”, שמגלם את ערכי הציונות של הרצל וממשיכיו, שהחזון שלו הוא החזון הציוני־דמוקרטי. לא נאמר מי הוא המנהיג, אך ברק הוא מייצגו הנאמן והאותנטי. ועכשיו שני המחנות מתנגשים זה בזה, ואחד מהם יצטרך להיעלם.
שלישית, כעיקרון אי אפשר לראות את כל המציאות רק בצבעי שחור ולבן, בני אור ובני חושך. יש מרכז גדול הנושק גם לשחור וגם ללבן, ואני משייך עצמי אליו. ובנוסף, איך אמר אלכסנדר ינאי ערב מותו על המאבק בין שני המחנות המתנצחים בתוך עם ישראל, הצדוקים מול הפרושים: צריך הכי הרבה להיזהר מהצבועים. היכן הם במשנתו של ברק?
חמישית, אני נחרד כשאני שומע את הכינוי “בוגדים” מוטח בכל מי שמבקר את נתניהו או אשתו. ובו־בזמן הדבק המלכד את המחנה שברק מדבר בשמו הוא נתניהו. הוא האויב האולטימטיבי, השטן שמולו חייבים המאמינים להתלכד. בעיניי זה כבר משהו משיחי, אובססיבי, חזון נפילת נתניהו.
התרעות פיקוד העורף