מגיע שלב בחייו של אדם שבו הוא חש שכל מה שהאמין בו וחשב עליו כאמת מתברר כפיקציה מוחלטת. לא קל להודות בכך, זה יוצר התנגדות פנימית. ובכלל, רוב האנשים מעדיפים להתעלם מהגילוי החדש על עצמם. איפשהו בתחילת שנות ה־20 לחיינו אנחנו בונים כרטיס ביקור אישי, מין תבנית מסודרת היטב שמיועדת בעיקר לאנשים סביבנו, כדי שיבינו מי אנחנו. הכל לכאורה כמובן.

ההבנה שתבניות נועדו לכך שייצקו בהן רק בלילה לעוגה היא משהו שמגיע בשלב מאוחר יותר של החיים. רק שאז כבר מאוחר מדי מכדי לשנות הרגלים. כולנו חוטאים בכך, גם אלה שחושבים מחוץ לקופסה מקטלגים אנשים לפי משוואות ברורות. זו דרכו של עולם.

במוקד התבנית שדאגתי לבנות מסביבי לפני 20 שנה הייתה העובדה שאני רוצה להיות לבד וטוב לי כך. תמיד הייתי סוליסטית, ריצה בלהקות נראתה לי כמשהו שרק בעלי חיים פרימיטיביים עושים. אנשים תמיד עיכבו אותי, או לפחות כך הרגשתי. היה נדמה לי שמוחי עבד במהירות גבוהה יותר משל כולם ותמיד הנחתי שכולם מטומטמים ממני ושאני מבינה יותר לעומק את החיים. עבודה בצוות שעממה אותי, וגם את הזמן הפנוי שהיה לי לא הייתי מעבירה עם יותר מדי אנשים.

רצתי מחוץ לעדר במשך שנים רבות יחסית, מביטה בזלזול באותם אטיים שהולכים בתלם המשעמם, השגרתי והצפוי. מתחתנים, מביאים ילדים לעולם, רושמים אותם לגן ונוסעים אחת לשנה ל"קלאב הוטל". מכת מוות.

גם חברים היו באים ומתחלפים, לרוב הם היו נשארים שם תקופה קצרה, מלמדים שיעור בחיים, מעבירים מסר כמו שאומרים בניו אייג' וממשיכים הלאה. לא היה לי ממש צורך ביותר משניים־שלושה אנשים קרובים מסביבי. וגרוע מכך, הייתי מזלזלת באנשים שבחרו לחיות את חייהם בתוך קהילה, שכונה, או רחמנא ליצלן קיבוץ. שיתופיות היתה מילה גסה בעיני עוד יותר משגרה, אולי כתוצאה מטראומה קיבוצית מודחקת מסיפורי זוועה ששמעתי בילדות.

מן הסתם קהילה, כמו מדינה, מצריכה חוקים ולו כדי לשמור על סדר בסיסי. ואף שאני משלמת חשבונות תמיד לפני הזמן ורצה אחרי חברת החשמל ברגע שהיא שוכחת לשלוח לי את החשבון לתשלום (כי חוק זה חוק), קשה לי עד היום להשתתף במשמעת חברתית קהילתית אם היא נוקשה מדי. בפייסבוק כבר זרקו אותי מכמה קבוצות נשים, רק כי החוקים שלהן נראו לי פאשיסטיים. ואני? מורדת.

אלא שלמרות זאת, בחודשים האחרונים כמעט בלי לשים לב מצאתי את עצמי נעה בחבורה סגורה, משהו שלא היה לי מעולם. תמיד הבטתי על האנשים האלה שיש להם חבר'ה במעין קנאה מהולה בתהייה: מה יש באישיות שלהם שחסר אצלי? שנים חשבתי שמדובר בבאג בכישורים חברתיים שאני לוקה בו. אני מסתדרת גג עם שלושה חברים ביחד, אבל איך אפשר לנוע בחבורות של שישה־שבעה אנשים ויותר? לאכול איתם ביחד, לחלוק איתם כל מיני דברים.

אבל בשכונה שאני גרה בה כבר כמעט שש שנים נוצרה לה חבורה קטנה. היא החלה בקפה השכונתי כחבר'ה שנפגשים בסופי שבוע לקפה, והפכה לקהילה (שבה יש כרגע רק בנות) שהתבררה כעוגן מרכזי בחיים של כולנו. אף אחת מאיתנו לא מגיעה מאותו תחום של האחרת, לא מאותו רקע, וגם לא מאותו שנתון - ועדיין יש חיבור שאי אפשר להסביר, שהוא הרבה מעבר לחברות סטנדרטית, לצפייה המשותפת במשחקי המונדיאל, לקפה בשבת בבוקר או לחגיגות יום ההולדת. מדובר לחלוטין בקהילה שבסיסה בשכונה, על כל המשתמע מכך. היא שוברת את כל סטיגמות הניכור והבדידות שיכולות להיות על מרכז תל אביב.

איך מצאתי את עצמי בתוך הדבר הזה? במקרה. מעולם לא היו לי הרבה חברות ממין נקבה. תמיד הייתי מוקפת בגברים שהיו חברי הטובים ביותר ואולי עוד חברה אחת או שתיים. הבילוי המועדף עלי תמיד היה על הספה או גג בערב אינטימי. ופתאום הבנתי שעד כמה שאני אוהבת להיות לבד, אני גם אוהבת להיות עם אנשים. ויותר מכך, עם אנשים שלאו דווקא דומים לי, כאלה שייתכן שבנסיבות אחרות לא היינו מתחברים מלכתחילה. כי תבניות ומשוואות הן משהו שגם אני לצערי מסתכלת עליו.

לא היה קשה לעשות את השינוי הזה ולהפוך מסוליסטית לחלק מעדר, ולא במובן השלילי של המילה. לנוע בקבוצה, לשתף ולהשתתף. האמת היא שהיה לי הרבה יותר קשה לנסות לשכנע את מי שמכיר אותי מפעם שאני כבר לא אותו טיפוס נוקשה בעל דעות נחרצות וחד־משמעיות על החיים. וכן, שקבוצת כדורגל אולי לא מחליפים לעולם, אבל רצוי מדי כמה שנים לעשות ריסטארט לאמונות, לרצונות ולתפיסות העולם. זה עושה טוב לא רק ברמה האישית, זה טוב בכלל לאנושות.

רצוי מדי כמה שנים לעשות ריסטארט לאמונות, לרצונות ולתפיסות העולם

תמיד הייתי סוליסטית. ריצה בלהקות נראתה לי כפעולה שרק בעלי חיים פרימיטיביים עושים אבל בסוף גם אני הפכתי לחלק מהעדר וגיליתי שאני אוהבת להיות עם אנשים